יום ראשון, 29 ביוני 2014

פרשת אלטלנה - השבוע לפני 66 שנה

שבועיים לאחר הכרזת העצמאות, 26 במאי 1948, במהלך קרבות מלחמת העצמאות, אישרה הממשלה הזמנית פקודה על הקמת צבא הגנה לישראל. צבא שיאחד בין כל המחתרות, תוך פירוקן. ב- 31 במאי פרסם בן גוריון פקודת יום להקמת צה"ל. ב-1 ביוני נחתם ההסכם לגיוס חברי האצ"ל לצה"ל. על ההסכם חתמו ישראל גלילי, עוזרו של שר הביטחון ומנחם בגין, מפקד האצ"ל. תהליך איחוד המחתרות לצבא הגנה לישראל לווה בקשיים, לא רק מצד האצ"ל ולכן ארך שבועות - ברוב שטחה של ישראל, ואף חודשים - בשטח ירושלים, שם המשיכו להתקיים אצ"ל ולח"י ככוחות צבאיים עד לרצח ברנדוט בספטמבר.

האנייה (נחתת) אלטלנה, רכש של האצ"ל בארה"ב, יצאה לדרך בתקופת ביניים זו. הפלגת האנייה לארץ תוכננה לתאריך 15 במאי, אולם ההכנות ארכו חודשים, רכישת הנשק והתחמושת בצרפת וכן העלאת כ- 900 העולים (צעירים שהוכשרו ע"י מדריכים מהאצ"ל) עיכבו את יציאתה, כך שהרימה עוגן בחשאיות מנמל פורט דה בוק בצרפת רק ב-11 ביוני, לאחר הסכם שילוב ארגון האצ"ל. על האנייה פיקד אליהו לנקין מטעם האצ"ל רב החובל היה מונרו פיין.
להלן תצלומים מקוריים של עולים על האנייה אלטלנה במהלך ההפלגה - מהם ניתן לראות את הווי החיים על האנייה הכולל אימונים ואימוני נשק. מתוך אוסף צחי יפהר, (צלם?), שמור בארכיון המדינה:



 





אברהם סטאבסקי (הואשם ברצח ארלוזורוב וזוכה במשפט), עומד במרכז בחולצה הלבנה. נהרג מפגז על סיפון האניה מול חוף תל אביב.
האיש משמאלו החובש משקפיים הוא אליהו לנקין, מפקד האניה מטעם האצ"ל. 


אברהם סטאבסקי משמאל בחולצה הלבנה.
 
בתאריך יציאת האנייה, 11 ביוני, החלה גם ההפוגה הראשונה בארץ. על מנת שלא להפר את תנאיה, העביר מנחם בגין מברק ובו הוראה לעכב את יציאתה של האנייה. אולם המברק הגיע לאחר שהפליגה, או אז שלח בגין מסר אלחוטי שמשמעו לא להתקדם, אולם גם המסר לא נקלט. לפיכך עדכן בגין את משרד הביטחון שאישר את הגעת האנייה. בעוד האנייה בלב ים בדרכה לחופי הארץ, נפגשו אנשי האצ"ל עם נציגי הממשלה (15 ביוני) לדיון על חלוקת הנשק שעל האנייה. האצ"ל ביקש להעביר חמישית ממלאי הנשק לגדוד הירושלמי (ונוצר רושם מוטעה שהממשלה מאשרת זאת) ואת היתרה להעביר לאנשי האצ"ל המשרתים בצה"ל, שעמלו בדמם על מנת להשיגו, שיהווה פיצוי על מחסור מתמיד בנשק עבור אנשי האצ"ל. הממשלה התנגדה להצעה זו כיון שייחסה לה מזימה של הקמת "צבא בתוך צבא" וכן ראתה במעשה הפרת הסכם והסתבכות מדינית עם האו"ם לאור הפסקת האש בתקופת ההפוגה. אצ"ל טענו מנגד כי ההסכם אינו חל על כוחות האצ"ל בירושלים, שהייתה אזור בינלאומי (ולא בתחומי מדינת ישראל), האצ"ל התקיים כארגון צבאי עצמאי בירושלים, הנשק שעל סיפון אלטלנה יועד לשם. הצעה נוספת מצד האצ"ל הייתה לאפסן את הנשק תחת פיקוח עד קבלת החלטה, אולם גם הצעה זו נדחתה. באישור הממשלה הגיעה האנייה לחוף כפר ויתקין (19 ביוני) ואנשי אצ"ל החלו בהורדת הנוסעים (בסיוע אנשי "מכמורת") ובפריקת הנשק, כאשר הודיע ישראל גלילי לממשלה שהמו"מ במבוי סתום ויש חשש למרד מצד האצ"ל.
לאור זאת, הוחלט בישיבת הממשלה שהתכנסה בתל אביב, שבמקרה ומדובר במרד, יש להכניע את אצ"ל בכוח. חטיבת אלכסנדרוני כיתרה את אזור כפר ויתקין, ומפקדה, דן אבן (אפשטיין), העביר לבגין מכתב אולטימטום המורה לאצ"ל להעביר תוך 10 דקות את כלי הנשק לצה"ל, משסירבו אנשי האצ"ל וניסו לפרוק את הנשק, פרץ עימות ובו נהרגו מספר חברי אצ"ל. בגין עלה על סיפון האנייה והורה לאנשיו לא להשיב אש. האש הופסקה. האנייה ועליה בגין, רב החובל וקבוצת מפקדים, הצליחה להתחמק והפליגה לכיוון תל אביב.
בתאריך 22 ביוני פנו מספר חברי מועצת המדינה הזמנית אל ראש הממשלה בבקשה לכינוס דחוף. להלן מכתב הבקשה המקורי ושכתובו, מתוך תיק פ-3074/5, ארכיון המדינה.

              
 
ב-22 ביוני, התכנסה גם הממשלה הזמנית כישיבה שלא מן המניין כשעל סדר היום "בוא האנייה אלטלנה". להלן מובאים קטעים מדברי בן גוריון מתוך הישיבה: "נתתי הוראה שירכזו את כל הכוחות הדרושים למען אפשר יהיה להכניע את האנייה, אבל יחכו להוראה לפעול מאת הממשלה המתכנסת בעניין זה...הדבר שקרה מסכן את המאמץ המלחמתי שלנו - וזה העיקר - ומסכן את המדינה, כי המדינה אינה קיימת כל זמן שאין לנו צבא ושלטון על הצבא...זהו ניסיון לרצוח את המדינה...ברגע שהצבא והמדינה נכנעים לכוח מזוין אחר, אין לנו יותר מה לעשות". קטע מדברי הרב י"ל פישמן מתוך הישיבה "אני חושד שלא נעשה כל מה שצריך היה להיעשות ברוח ההחלטה שנתקבלה כדי למנוע שפיכות דמים...אני פונה אליכם בשם כבוד הממשלה לתת מיד פקודה להפסקת האש ולבחור 2-3 אנשים לשם הסדרת העניין...אחריות מחייבת אותנו...אל נשכח שהממשלה עדיין באיבה, בצעירותה...שאם לא כן, חושש אני מאד לא רק מפני מחתרת אלא גם מפני מרד גלוי בעם". חלקה האחרון של הישיבה מצורף בזאת (הדברים המובאים בתחילה הינם מאת בן גוריון), מתוך תרשומת ישיבות הממשלה הזמנית, תש"ח, ארכיון המדינה. להלן גם החלטת הממשלה מאותה ישיבה מתוך פרוטוקולים מישיבות הממשלה הזמנית, ארכיון המדינה, תאריך 22 ביוני.
האנייה הגיעה לחופי תל-אביב ב-22 ביוני, כאשר בהוראת הממשלה כוחות צבא ותותחים מרוכזים בחוף תל אביב, על מנת להכניע את אנשי האצ"ל שעל האנייה. כאשר ניסו אנשי האצ"ל לפרוק את הנשק, הופגזה האנייה בהוראתו של דוד בן גוריון, (בשעה ארבע אחר הצהריים). המילים "יהודים יורים ביהודים" הפכו לסיסמה. האנייה החלה לעלות באש, אנשיה קפצו למים, ורב החובל הניף דגל כניעה לבן - אולם על פי עדויות אנשי האצ"ל, המשיכו כוחות הצבא לירות על הניצולים הלא-חמושים. בעימות זה נהרגו אנשי אצ"ל נוספים. בגין ניאות לרדת מהאנייה רק לאחר שירדו כל הפצועים, האנייה שהופגזה טבעה על מטעניה.

האנייה אלטלנה מול חוף תל אביב. מתוך אוסף בנו רוטנברג, ארכיון המדינה.

האנייה אלטלנה מול חוף תל אביב, תחילת פירוק הנשק. מתוך אוסף בנו רוטנברג, ארכיון המדינה
האנייה אלטלנה עולה באש מול חוף תל אביב, מתוך אוסף בנו רוטנברג, ארכיון המדינה
 
תוצאות הפרשה: סך ההרוגים עמד על 19 איש (16 אנשי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל) מנחם בגין הכריז על ביטול ההסכם עם צה"ל והורה לאנשיו לא להתגייס לשורותיו. אך לאחר מספר ימים חזר בו, על מנת למנוע מלחמת אחים. 200 אנשי האצ"ל שנעצרו בעימות שוחררו ע"י הממשלה לאחר מספר שבועות, מלבד חמישה מפקדים בכירים שהוחזקו במעצר כחודשיים ושוחררו ב-27 באוגוסט לאחר לחץ מצד דעת הקהל (יעקב מרידור, משה חסון, אליהו לנקין, בצלאל עמיצור, והלל קוק). האצ"ל פסק מלהיות יחידה עצמאית ואנשיו התגייסו לצה"ל.

מנחם בגין, שפרשה זו הייתה עבורו קשה מנשוא, עלה לשידור ברדיו וסיכם את האירוע הקשה, לאחר טביעת האנייה. להלן ציטוט מתוך דבריו (מתוך כרך ההנצחה למנחם בגין, עמ' 70-66, בהוצאת ארכיון המדינה): "ידענו. האנייה אבודה. אולי כל השאר אבוד. התפוצצות אחרי התפוצצות, אנחנו בלב ים, והפגזים מוסיפים ליפול סביבנו. כל מה שהשגנו עולה באש...אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל ואנו נוסיף להילחם למען עם ישראל...אבל אני אודה על האמת: זו הפעם הראשונה שאני אינני בטוח אם אצליח לשכנע את אנשיי, אני אעשה את הכול כי העם בסכנת קיום...עזרו לי לשכנע את אנשיי...לשכנע כי אסור שאח ירים ידו אל אח...יחי עם ישראל! תחי המולדת העברית! יחיו גיבורי ישראל - חיילי ישראל. לעדי עד".

למחרת נאם דוד בן גוריון נאום שונה בתכלית במועצת העם ובו גינה את אצ"ל על ניסיון מרד (כרך ההנצחה לדוד בן גוריון, עמ' 46-44, בהוצאת ארכיון המדינה). פרשת עגומה זו עמדה בין שני המחנות עוד שנים רבות, והייתה רקע להאשמות הדדיות מעל בימת הכנסת והשיח הציבורי. הידברות חיובית בין השניים, בן גוריון ובגין, נעשתה רק ערב מלחמת ששת הימים.

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

חומר נדיר ומעניין מאוד. תודה. פרשה מרתקת ומעוררת שאלות.