יום שני, 2 ביוני 2014

"פרשת הגבורה שאולי אין לה דומה בתולדות מלחמתנו..." - כך תיאר ד"ר אברהם קצנלסון (ניסן) את המערכה על הרובע היהודי במלחמת העצמאות שהסתיימה בכניעתו ב-28.5.1948 – פרסום במלאת 66 שנים למערכה זו


תושבי הרובע היהודי עוזבים את העיר העתיקה לאחר כניעתו ועוברים בשער ציון, 28.5.1948, הצלם: ג'ון פיליפס, מתוך "ויקיפדיה"
 
ב-28.5.1948 נכנעו מגיני הרובע היהודי של ירושלים לכוח הלגיון הערבי (הלגיון הירדני) בפיקודו של עבדאללה א-תל אחרי תקופה של מצור ממושך ומערכה צבאית קשה, בתחילה מול כוחות פלסטינים בלתי-סדירים ולאחר מכן מול כוחות הלגיון. במלאת 66 שנים למערכה צבאית זו אנו מפרסמים מקבץ תעודות היסטוריות מתיקי ארכיון המדינה הקשורות למערכה על הרובע ולכניעתו.
על פי אומדנים שונים חיו בתחילת מלחמת העצמאות ברובע היהודי של ירושלים בין 2,200 ל-2,500 יהודים, שהיו ברובם חסרי יכולת כלכלית וקשישים. בין הרובע היהודי לירושלים העברית לא היה רצף התיישבות והקשר בין הרובע לירושלים המערבית היה תלוי בקו אוטובוס אחד שעבר דרך שער יפו והרובע הארמני. מצבו של הרובע היהודי לפני המלחמה תועד בסקירה הנמצאת בארכיון המדינה (בתיק שסימולו פ-2878/5), שכתב ב-27.7.1972 אברהם הלפרין, מפקד הרובע בתחילת המלחמה. למרות העובדה שהסקירה נכתבה במרחק של יותר מ-24 שנים  מהאירועים עצמם, מדובר בעדות של אדם שנטל תפקיד משמעותי בחלקה הראשון של המערכה ולכן אנו מביאים להלן את הסקירה של הלפרין בצירוף מכתב נלווה שכתב לחוקר רמי יזרעאלי (תעודה מס' 1). הסקירה עוסקת בחיים ברובע לפני המלחמה ומסתיימת בפסקה אחת המתייחסת לשנת תש"ח: "בראשית אותה שנה גורלית גרו ברובע למעלה מאלפיים נפשות יהודים. עם פרוץ מעשי האיבה עזבוהו כמה מאות ונשארו בו לבסוף כאלף ושבע מאות נפש. הצעירים שבהם, ביחוד מקרב עדות המזרח, הצטרפו לשורות המגינים ועם נפול הרובע יצאו יחד איתם לשבי הלגיון הערבי...".
עם פרוץ מלחמת  העצמאות החליט מפקד "ההגנה" בירושלים ישראל עמיר לנצל את קו האוטובוס הנוסע אל הרובע בטרם יחסמו הערבים את נתיבו, כדי להעביר את כל כוח האדם והנשק שהיה יכול להזרים לרובע. עד אמצע דצמבר הצליחה "ההגנה" להגניב כ-120 איש לתוך הרובע, מוסווים כסטודנטים או כבחורי ישיבה. חברי "ההגנה" הקימו עמדות בעיקר בבתי הכנסת בשל גודלם ומיקומם האסטרטגי. כמו כן, נעזרו מגיני הרובע בחומה שנבנתה סביבו בימי המרד הערבי בסוף שנות ה-30. מדי לילה הלכו והתגברו חילופי האש בין אנשי "ההגנה" והכוחות הערביים שהקיפו אותם גרמו להרוגים ופצועים בקרב מגיני הרובע ותושביו.
 
ערב ה-1.1.1948 חסמו הערבים באופן סופי את נתיבו של האוטובוס בעזרת מחסום ארעי שהקימו בשער יפו. הבריטים סירבו לבקשת הסוכנות היהודית לפתוח את הנתיב בכוח, אבל הסכימו כתחליף ללוות שיירת אספקה שתעבור בשער ציון פעמיים בשבוע לרובע בתנאי שיוכלו לחפש בה נשק ותחמושת וכן, שאיש לא יורשה להיכנס לרובע, למעט תושבי הרובע ובעלי תפקידים חיוניים, אך כל איש שירצה לעזוב יוכל לעשות כן. כמה ימים לאחר מכן פנה "המוכתר" של הרובע מרדכי ויינגרטן אל המושל הבריטי של ירושלים ג'.ה.ה. פולוק בבקשה לקבלת אספקה שירותים רפואיים לרובע. דיווח על בקשה זו מופיע במכתב מהמושל פולוק למנהל השירות הסוציאלי של ירושלים מ-3.1.1948 (תעודה מס' 2) שנמצא באחד מתיקי ממשלת המנדט הבריטי השמורים בארכיון המדינה (בתיק שסימולו מ-5162/15). במכתב זה הסביר פולוק לעמיתו את העובדה המתמיהה שויינגרטן פנה ישירות אליו ולא אל הרשויות המוסמכות של היישוב היהודי, בכך שיחסיו של ווינגרטן עם הרשויות היהודיות אינם טובים כל-כך.
מערך היחסים המעורער של ויינגרטן עם ההנהגה היהודית בא לידי ביטוי גם בסכסוך שפרץ בינו לבין אברהם הלפרין שמונה במהלך חודש פברואר למפקד הרובע. הלפרין, שהכיר את הרובע היטב, הצליח לעצור את הנטישה לעיר המערבית שהתגברה לפני מינויו ולגייס את רוב תושבי הרובע להגנתו בתחומי הלחימה או הסיוע הלוגיסטי. למרות זאת נאלץ הלפרין לסיים את תפקידו בשל עימות עם ויינגרטן, שבתור איש "היישוב הישן" נטה לפייסנות וחשש שמא לוחמנות היתר של הלפרין תביא כליה על הציבור האזרחי ברובע. ב-3 במארס נאסר הלפרין על-ידי הבריטים ושוחרר אחרי זמן קצר בירושלים המערבית, אבל לא הורשה לחזור לרובע ובמקומו מונה למפקד הרובע סגנו משה רוסנק.
בתקופה שבין החלטת החלוקה ולעזיבת הבריטים ב-13.5.48 נהרגו ברובע כתוצאה מתקיפות הערבים ומהפעילות הצבאית הבריטית אחד־עשר מתושבי ומגיני הרובע. עם צאת הבריטים ב-13.5.1948 היו ברובע היהודי כ-1,700 נפש שעליהם הגנו כ-150 לוחמים עם כמות מצומצמת של כלי נשק. ב-16 במאי החלה מתקפה של הכוחות הפלסטינים הבלתי-סדירים על הרובע ועד ליום שני ה-17 במאי הצליחו לכבוש כשליש משטחו. בשלב זה הוחלט בפיקוד "ההגנה" בירושלים לבצע ניסיון אחרון לפרוץ את המצור על הרובע באמצעות מתקפה משולבת של כוח מרכזי שיתקיף את שער יפו ושל כוחות הסחה שיתקיפו את הר ציון והשער החדש.
ההתקפה על שער יפו שבוצעה ב-17 במאי נכשלה, אך הכוח הפלסטיני שהגן על השער עמד בפני התמוטטות ובעקבות שליחת הודעות מצוקה למלך עבדאללה נכנס כוח של הלגיון הערבי לעיר העתיקה ב-18 במאי כדי לסייע לכוח המקומי. במקביל לכך הצליח כוח ההסחה מחטיבת "הראל" של הפלמ"ח בפיקודו של אליהו סלע ("רעננה") לכבוש את הר ציון. בלילה שבין ה-18 ל-19 במאי פרצה מחלקה מתוך כוח זה בפיקודו של דוד אלעזר ("דדו"), את שער ציון נכנסה לעיר העתיקה והכוח הגיע לרובע היהודי והחזיק לזמן קצר בשער ציון ובפרוזדור המוביל ממנו אל הרובע. מצבו של  הכוח לאחר הפריצה היה קשה ביותר, בעקבות כשלון נסיון לכיבוש מגדל של כנסיה יוונית שהיווה עמדה שלטת על שער ציון ועל הדרך ממנו אל הרובע. "רעננה" הודיע  בקשר למפקדו עוזי נרקיס, סמג"ד "הפורצים", שישב בהר ציון, שבתנאים אלה לא יוכלו אנשיו להמשיך להחזיק בשער ציון. נרקיס ניסה להשיג כוח תגבורת של לוחמים מאומנים מפיקוד המחוז, אך כאשר הבין שתגבורת מהסוג שביקש לא צפויה להגיע הורה לאנשיו לסגת מהשער ולהשאיר בתוך הרובע תגבורת של אנשי חי"ם מבוגרים ובלתי מאומנים שהגיעה קודם לכן. כתוצאה מהנסיגה של אנשי הפלמ"ח נפל השער בצהרי יום ה-19 במאי בידי חיילי הלגיון, שנכנסו לעיר העתיקה יום קודם לכן והרובע היהודי נותק שוב.
קיימות כמה גרסאות ביחס להשתלשלות העניינים המדוייקת באותו יום וגרסתו של נרקיס מופיעה בסקירה שכתב בשם "חלום שנגנז" (תעודה מס' 3), שטיוטה שלה נמצאת בתיקי"יד בן צבי" בארכיון המדינה (בתיק שסימולו פ-2704/9).  הסקירה  פורסמה גם בספר "ראשונים לקרב" בעריכת גליה ירדנית ב-1967. סקירה זו מסתיימת בתיאור הנסיגה ותחושת ההחמצה של נרקיס בעקבותיה: "מגענו עם העיר העתיקה נמשך כשעה. יחידותינו חזרו להר-ציון, שנשאר בידינו, ומשם לקריית ענבים. הערבים שבו ותפסו את כל העמדות המוליכות לעיר העתיקה. נסיונות ההבקעה החדשים נהדפו. חלום ירושלים השלימה, אשר לרגע קט נדמה כמעט בהישג יד – נגנז.".
עוזי נרקיס, 1.2.1959, מתוך "ויקיפדיה"
הידיעה על הנסיגה ונפילת שער ציון בידי הלגיון הגיעו לפיקוד המחוז רק בצהרים ולקח זמן נוסף עד שעודכנו גם הגורמים האזרחיים. פער כרונולוגי זה בין השינוי במציאות הצבאית בשטח לבין הגעת הידיעות בא לידי ביטוי בשני מכתבים המובאים להלן שהתייחסו לפריצה של הפלמ"ח כעובדה מוגמרת, כאשר בזמן כתיבתם כבר הייתה כבר המציאות בשטח שונה. מכתב אחד הוא מכתב שכתב ד"ר ליאו כהן מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ליו"ר "ועדת ההפוגה"(Truce Commission) מטעם מועצת הבטחון של האו"ם ב-19.5.1948 (תעודה מס' 4)  במכתב זה דיווח כהן שהכוחות היהודיים הצליחו לפרוץ רובע היהודי וליצור קו חיבור מוצק בינו לבין העיר החדשה. על-בסיס נתון זה העביר כהן לוועדה הצעה מטעם הסוכנות היהודית להסכם הפסקת-אש בעיר העתיקה שבמסגרתו יתחייב הצד היהודי להימנע ממתקפות על החלקים הערביים של העיר העתיקה בתמורה להתחייבות ערבית שלא לפעול כדי לנתק את החיבור שהשיגו היהודים בין העיר החדשה לעיר העתיקה. לא ידוע באיזו שעה נכתב המכתב, אך סביר להניח שהוא נכתב אחרי נסיגת כוח הפלמ"ח ואולי גם אחרי השתלטות הלגיון על שער ציון מבלי שהכותב ידע זאת.
המכתב השני הוא מכתב שכתב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי האשכנזי, למפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל ב-20.5.1948 (תעודה מס' 5), שעותק שלו נמצאת בארכיון האישי של הרב הרצוג המופקד בארכיון המדינה (בתיק שסימולו פ-4247/28). מכתב זה נכתב יום אחרי הנסיגה של כוח הפלמ"ח ותפיסת שער ציון על-ידי הלגיון, אך הרב שלא היה מעודכן ביחס לתפנית השלילית התייחס במכתבו ל"הצלת העיר העתיקה". הרב התייחס לפריצה של אנשי הפלמ"ח במונחים גאוליים וכתב עליהם: "בנינו גיבורי יהודה פרצו בחומת ירושלים הקדושה והביאו את בשורת שחרור האומה לאחיהם הנצורים לאחר שנבקעה על-ידי לגיונות רומי לפני אלף שמונה מאות ושבעים שנה...". כאמור קודם לכן, התלהבותו של הרב הרצוג הייתה מוקדמת ועוד לפני שכתב את המכתב התהפך הגלגל לרעה והרובע היהודי נכנס שוב למצור, שהיה קשה עוד יותר מאשר המצור שלפני הפריצה, בשל מעבר השליטה בשאר העיר העתיקה מידי הכוחות הפלסטינים הלא-סדירים לידי הכוח הצבאי המיומן של הלגיון הערבי.
מיד אחרי השתלטות הלגיון על שער ציון הוא החל להפגיז את הרובע היהודי ולאט לאט הודקה טבעת המצור והשטח שבשליטת המגינים הלך והצטמצם, כאשר חיילי הלגיון מפוצצים את בתי היהודים תוך כדי התקדמות. המבנה הראשון שנפל בידי הלגיון היה בית הכנסת "תפארת ישראל", שפוצץ כנראה במטרה למנוע את כיבושו מחדש על-ידי הכוחות היהודיים. חלק גדול מתושבי הרובע, התרכז בתנאים קשים בקומפלקס תת-קרקעי של ארבעת בתי הכנסת הספרדיים שהיה מוגן יחסית מאש הערבים.
השלב האחרון של המערכה על הרובע היהודי תועד בשני דו"חות מאת ד"ר אברהם קצנלסון (ניסן), מזכיר ועדת הבריאות של ההנהלה הציונית וחבר מועצת המדינה הזמנית, שנכתבו סמוך לכניעת הרובע ומיד לאחריה (הדו"חות הנמצאים יחד עם המכתב של ד"ר ליאו כהן בתיק שסימולו חצ-2444/9). הדו"ח הראשון מ-25.5.1948 נושא את השם "תזכורת בדבר פינוי נשים, ילדים וזקנים מהעיר העתיקה" (תעודה מס' 6). בדו"ח זה דיווח ד"ר קצנלסון שפנה יום קודם לכן לד"ר רונאלד מארטי, ראש המחלקה הרפואית של הצלב האדום בארץ-ישראל, בבקשה לדרוש ממפקדת הלגיון בעיר העתיקה לאפשר פינוי של הנשים, הילדים והזקנים מתוך הרובע. תגובת הלגיון שהועברה דרך הצלב האדום כללה שתי אלטרנטיבות שהראשונה שבהן הייתה: "הלגיון הערבי מסכים לפינוי הנשים, הילדים והזקנים מהרובע היהודי בעיר העתיקה דרך שער ציון על אחריותו של הלגיון, אשר ימסור אותם לידי 'הצלב האדום'. אולם, מחשש שמא כוחות 'ההגנה' הנמצאים בסביבה ישתמשו בזה כדי לחדור לעיר העתיקה, תובע הלגיון כתנאי להסכמתו את הפינוי של הר ציון על-ידי 'ההגנה'." האלטרנטיבה השניה הייתה כניעה של כוחות "ההגנה" ברובע היהודי עצמו. שתיהן נדחו על-ידי הצד היהודי ולכן נמשכה הלחימה עוד שלושה ימים.
ב- 27 במאי, הפך מצב הרובע היהודי לנואש, באותו יום הצליח כוח הלגיון לכבוש את בית כנסת "החורבה" ופוצץ אותו ללא שום הצדקה מבצעית, מכיוון שמגיני כבר הרובע היו על סף כניעה. למחרת ביום שישי ה-28 במאי נותרו מבין מאה וחמישים הלוחמים רק 43 גברים שאינם פצועים. בעקבות סירוב של עבדאללה א-תל לבקשה להפוגה לשם פינוי ההרוגים והפצועים החליטה מפקדת הרובע להיכנע, למרות התנגדות מפקדת "ההגנה" בעיר המערבית. תנאי הכניעה עליהם חתמו א-תל ומפקד הרובע משה רוסנק היו: מסירת הנשק שבידי הלוחמים, כל הגברים הכשירים יילקחו בשבי, הפצועים יילקחו בשבי או ישוחררו בהתאם לפציעתם והשאר יישלחו לעיר החדשה באמצעות הצלב האדום. לאחר מכן נלקחו הלוחמים כשבויים למחנה מעצר בירדן והנשים, הילדים, הזקנים שוחררו והועברו לירושלים המערבית.

בתי הרובע היהודי עולים באש לאחר הכניעה, 28.5.1948, הצלם: ג'ון ריי קרלסון, מתוך "ויקיפדיה"
כניעת הרובע היהודי מתוארת בדו"ח השני של ד"ר קצנלסון הנושא את השם "תזכורת על פינוי העיר העתיקה" (תעודה מס' 7)  מ-31.5.1948 (יומיים אחרי הכניעה). הדו"ח כולל תיאור של מו"מ לקראת הכניעה ואת תהליך הכניעה עצמו ומסיים בסיכום דיווח ששמע מפיו  של ד"ר לאופר, אחד מהרופאים שפעלו ברובע היהודי, על "פרשת הגבורה שאולי אין לה דוגמה בתולדות מלחמתנו". על-פי ד"ר קצנלסון, שיבח ד"ר לאופר בדיווחו את חיילי הלגיון שהגנו על הפצועים היהודים וסיפר ש:"בזמן שהוא נמצא עם כל הפצועים שלו ב'בתי מחסה' בפני סכנת האש המתקרבת מצד אחד והאספסוף המתקרב מצד שני אל המוסד על מנת לעשות שפטים בדייריו, יצא המשמר הקטן של הלגיון אשר היה בפנים בית-החולים... מול המון הערבים והתקיף אותו באש יריות ורימונים ועל-ידי זה הדף את הסכנה. הם גם הביאו את כל הפצועים אל המקום הבטוח ברובע הארמני.".
התייחסות נוספת לכניעה שיש בה גם ביקורת על הלגיון נמצאת במכתב מיוסף גולן לד"ר ליאו כהן מ-31.5.1948 (תעודה מס' 8), שנכתב במסגרת התכתבות פנימית של אנשי הסוכנות היהודית בעקבות הכניעה ויציאתו מתוך העיר העתיקה של ד"ר פאבלו דה אסקאראטה, נציב האו"ם הזמני בירושלים. גולן ציין במכתבו שהלגיון לא קיים במלואה את התחייבותו לשחרר את הפצועים קשה ולקח כמה מהם בשבי: "יש להדגיש שבין הפצועים אשר נלקחו לרבת-עמון נמצאים ארבעה שמצבם רציני למדי ואשר היו צריכים להיות בין המועברים לאזור היהודי". אחד מאותם ארבעה, ששמותיהם מצויינים במכתב, היה שאר-ישוב הכהן, בנו של הרב "הנזיר" (הרב דוד הכהן), שהפך לימים הרב הראשי לחיפה.

מרדכי ויינגרטן, מוכתר הרובע היהודי (בקצה השמאלי של התמונה) ועל-ידו עבדאללה א-תל, מפקד כוחות הלגיון הערבי בזמןכניעת הרובע היהודי. 28.5.1948, הצלם: לארי קולינס, מתוך "ויקיפדיה"

הביקורת המשמעותית ביותר כלפי התנהגות חיילי הלגיון הייתה בייחס להרס חלק מבתי-הכנסת ברובע היהודי (בייחוד בית-כנסת "החורבה") והשחתתם וחילולם של בתי-כנסת נוספים שגרמו לזעזוע בציבור היהודי. ביטוי לכך ניתן בכרוז הקורא לעריכת תפילת אבל, שפרסמו הרבנים הראשיים כמה ימים אחרי כניעת הרובע היהודי בתחילת חודש יוני. בטיוטה של הכרוז (תעודה מס' 9) הנמצאת בתיקי ארכיון הרב הרצוג (באותו תיק שבו נמצא המכתב של הרב הרצוג) נכתב: "לתת ביטוי הולם לזעזועה ויגונה של היהדות בארץ-ישראל ובתפוצות על ההרס הוונדליסטי בידי אויבינו של רוב בתי הכנסיות בעיר העתיקה ובכללם בתי מקדש מעט המפורסמים בכל בית ישראל... ושריפת ספרי התורה...".
לאחר הכניעה נלקחו הלוחמים השבויים למחנה מעצר בירדן והאזרחים ששוחררו הועברו לשכונת קטמון, שהתרוקנה מתושביה הערבים בשלב מוקדם יותר של המלחמה. כל הרכוש ברובע היהודי הולאם על-ידי הירדנים וההרוגים היהודים שנקברו בקבר אחים נותרו בקברם הזמני עד מלחמת ששת-הימים בשל סירובם של הירדנים לאפשר העברה של הגופות לעיר החדשה.



 


 


2 comments:

אנונימי אמר/ה...

פלסטינים ???
עוד לא נולדו אז !!!
היו וחייבים להיקרא : ערבים !!!!

אנונימי אמר/ה...

למד קצת היטוריה