יום חמישי, 1 במאי 2014

"...פתאום יתחילו לשדר בארץ איזה תכניות על סכינים ואקדחים....ואז אמא שלך לא תצטרך לפחד שהטלויזיה תידרדר, כי לא יהיה לה כבר לאן...." (טדי קולק לבנו של אפרים קישון)



כך נפתח השידור הראשון בטלויזיה הישראלית.

השידור הראשון של התחנה היה שידור חי של מצעד צה"ל ביום העצמאות ה-20 למדינת ישראל, שנערך ב-2 במאי 1968 בירושלים. תדר השידור שהוקצה לתחנה היה אותו תדר שעליו שידרה הטלוויזיה החינוכית, ולכן שתי התחנות חולקות מאז את שעות השידור בערוץ.

בתאריך זה, לאחר שנים של ויכוח ציבורי בנושא, נוסדה הטלויזיה הישראלית. ולאחר שהטלויזיה החינוכית החלה בשידוריה במרס 1966.

הקמת הטלוויזיה, שתוכננה מלכתחילה לשנות ה-70, הוחשה בעקבות מלחמת ששת הימים, מתוך הנימוק כי באמצעות שידורי טלוויזיה ניתן לשפר את ההסברה הישראלית למדינות ערב ולתושבי השטחים.

בדברים שנשאה גולדה מאיר בישיבת הכנסת מה-19 במאי 1969 – מביעה גולדה את דעתה בעד הטלויזיה, באומרה: "...יש לנו אוכלוסייה ערבית. אין לנו כל ענין,אין להם כל ענין, לראות רק את מה שמראים מעבר לגבולות..." – (תעודה 1 - ארכיון המדינה, פ 825/2)
 
בפרוטוקול ישיבת הממשלה מה-26 במארס 1967 חווה דעתו השר ישראל גלילי בעניין הקמת הטלויזיה ואמר:
"...אני משוכנע שהטלויזיה אינה מכשיר תופת, ואין להתייחס אליה באורח פאטאליסטי וגם לא באורח פטישיסטי, אפשר ואפשר לראות בה עוד דרך בחינוך שלנו...יחד עם זאת...אני משוכנע, שדרושה  הקפדה על הרמה ועל התוכן, על אובייקטיביות של הצגת הדברים ועל כיבוד רגשותיהם של כל חלקי העם..."

הקמת טלויזיה כללית בארץ

במכתב ששלח ראש הממשלה, לוי אשכול אל חברי הממשלה בהמשך לסיכום הדיון בכנסת ממארס 1963, כי לא תוקם טלויזיה מעבר לתחומי ההוראה בבתי הספר בלי שהממשלה והכנסת ידונו בדבר ויחליטו בעוד מועד לפני הנעשה, הצהיר אשכול על כוונתו להביא לדיון בממשלה את שאלת הנהגת הטלויזיה מתוך טענה כי אנו מתעלמים מהנעשה בסביבתנו, מתעלמים מכוחו של מכשיר זה למטרות פנים ולמטרות חוץ כאחד. (תעודה 2 – ארכיון המדינה, א 7228/42)

במכתב שנמצא באוספי ארכיון המדינה מה-25 בדצבמר 1966 שוטח אליהו ששון, שר הדואר בפני ישראל גלילי, שר בלי תיק, את תכנית משרדו בקשר להקמת מערך משדרים להעברת תכניות הטלויזיה. בין היתר נאמר במזכר המצורף כי תכנון הטלויזיה הכללית בישראל, מבוסס על ההנחה כי יש להבטיח קליטה טובה לכלל האוכלוסיה מיד עם הפעלת רשת הטלויזיה. (תעודה 3 – ארכיון המדינה, פ 4694/5)

רוב בממשלה בעד טלויזיה כללית בהקדם

ההחלטה על הקמת הטלויזיה לא נתקבלה בממשלה בהסכמה כללית. שרי מפ"ם תבעו לדחות הדיון על ההכרעה בענין זה עד לראשית 1970, אולם בסופו של דבר, הצביעו בעד ההחלטה.

גם שר העבודה, יגאל אלון התנגד להקמת הטלויזיה וטען כי למרות שליבו אינו שלם עם החלטה זו, הוא מקווה כי היא עשויה להוסיף מקומות עבודה רבים, וזהו גורם חיובי בעידוד התעשייה. בסופו של דבר, הצביע בעד ההחלטה.

רוב חברי הממשלה ראו בטלויזיה מכשיר חינוכי—תרבותי רב-חשיבות. יחד עם זאת הושמעו דעות גם נגד הקמת הטלויזיה מטעמים עקרוניים. בין היתר נטען כי אין זה רצוי לערוך את ההכנות להקמת הטלויזיה בתקופה של מיתון, ולכן יש לדחות הקמת הטלויזיה והפעלתה עד לאחר הבחירות ב-1969. (תעודה 4 – ג 16717/5, פרוטוקול ישיבות הממשלה – 26 במארס 1967)

גם שאלת השידורים בשבת הועלתה בדיון (תעודה 5 ארכיון המדינה,  פ/825/2). השרים הדתיים תבעו להימנע מהפעלת הטלויזיה בשבתות, מי שבלט בהתנגדותו התקיפה היה שר הדתות, ד"ר ז' ורהפטיג,  אולם חברי ממשלה אחרים הסכימו בטענה כי דווקא בהפעלת הטלויזיה ישנו גורם חיובי ביותר. בין השאר, טענו, שכוחה של הטלויזיה - לרתק את הנוער.

באוספי ארכיון המדינה נמצא מכתב מכתב שכתב טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, לרפי קישון, בנו של אפרים קישון מה-13 בדצמבר 1961 בעקבות מכתב שכתב קישון לעיתון מעריב. בשנים שקדמו להקמת הטלויזיה הייתה התנגדות ציבורית מטעם המנהיגים הפוליטים בראשם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, להחלת שידורי טלויזיה במדינת ישראל. טדי קולק היה שותף להתנגדותו של בן-גוריון אך יחד עם זאת, הבין שזה כנראה תהליך בלתי נמנע וראה בה התפתחות שלא ניתן לעצור בעדה. קולק מסיים המכתב ברוח סוציאליסטית תוך דאגה כנה גם לתושבים היושבים בפריפריה וכך הוא כותב: "...מה דעתך על זה שגם ילדים בתל-ירוחם או בדימונה, שלא קל להם להגיע לגן החיות בתל-אביב או לאיצטדיון ברמת-גן, יוכלו גם הם לאמר שלום לג'ירף ארוך-הצוואר, ולו גם דרך מסך הטלויזיה?..." (תעודה6 ארכיון המדינה, (גל 11898/15)



חברי קיבוץ ניר-עם צופים בטלויזיה – 1968 / ויקישיתוף

 התכנית להקמת טלויזיה כללית בישראל הובאה להחלטתה ואישורה של הממשלה. בכך הגיע הדיון על הטלויזיה לישורת האחרונה. הממשלה ראתה בחיוב הקמתה של טלויזיה כללית במסגרת רשות השידור. התכנית עובדה על-ידי שר ההסברה ישראל גלילי.

כבנין ראשון לטלויזיה, עד להקמת בנין הקבע בעתיד בלתי נודע לפי שעה, נקבע "מרכז היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים. האלוף אלעד פלד שנתמנה כעוזרו של השר גלילי לריכוז ותיאום הכנות הטלויזיה, טען כי עם הקמת הטלויזיה, יהיה צורך בייצור מקלטי טלויזיה, ולכן בכדי שמכשיר הטלויזיה יהיה בהישג ידם של המונים ישנו צורך לארגן ולייעל את שיטות הייצור כדי להבטיח הוצאות ייצור קטנות ככל האפשר. (תעודה 7 ארכיון המדינה, פרוטוקול ישיבת הממשלה מה-19 במארס 1967 ג 16717/4)

 1968 - תחילת השידורים הסדירים

ההחלטה שהתקבלה קבעה שהשידורים יימשכו בשלב ראשון שעתיים וחצי כל ערב בשחור-לבן, חצי שעה תוקדש לשידור בערבית ואין כל כוונה להכניס בהם יסוד מסחרי.

לאחר מספר שידורים חד פעמיים החלו לשדר באוגוסט 1968 שידורי ניסיון סדירים, תחילה שלושה ערבים בשבוע, ומאוחר יותר ארבעה. בתקופה זו שודרו בכל יום שעה בערבית ושעתיים בעברית. התחנה שידרה בשחור לבן. ב-20 באוגוסט באותה שנה שודרה מהדורת מבט לחדשות הראשונה. תכנית זו משודרת בערוץ הראשון עד היום, ובמשך שנים רבות הוגשה על ידי אותו מנחה, חיים יבין. (ארכיון המדינה, גל 7009/3)
 
בשנת השידורים הראשונה פעלה הטלוויזיה הישראלית כיחידה עצמאית במסגרת של "צוות הקמה" שבראשו עמד פרופ' אליהוא כץ מהחוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית, והשתתפו בו כמה אנשי אמנות ותקשורת. שידוריה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הוגדרו כשידורי ניסיון. כץ היה למעשה המנהל הראשון של הטלוויזיה הישראלית. לאחר מכן התמזגה הטלוויזיה הישראלית עם תחנת הרדיו הממלכתית, "קול ישראל", שפעלה כבר במסגרת רשות השידור (שנוסדה כשלוש שנים לפני כן).

 1969 - שידורים בימי שבת

ב־1969 התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה להרחיב את שעות השידור היומיות ולעבור לשדר מארבעה ימי שידור לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת. עקב כך, הוגשה הצעה לאי אמון בממשלה ע"י חבר הכנסת הרב לוין בה הביע התנגדותו לשידורי טלויזיה בשבת.

במכתב המופנה ליגאל אלון מאת "הארגון הארצי למען השבת", מן ה-20 באפריל 1969, מבקשים לא להפעיל הטלויזיה בשבת בתואנה כי הפעלת הטלויזיה תגרום לביטול אוירת השבת בבתי ישראל. (תעודה 8 ארכיון המדינה, ג 8040/1)

בתשובתה בישיבת הכנסת מה-19 במאי 1969, להצעת אי האמון טענה גולדה מאיר כי 
"....בסופו של דבר, טלויזיה זהו ארגז, והוא מוציא מתוכו רק מה שמכניסים לתוכו.. באותה מידה לפחות, כפי שהוא יכול להיות מכשיר לרע וקלקול, כך באותה מידה הוא יכול להיות מכשיר תרבותי, מחנך ומביא ברכה. תלוי במי שמפעיל אותו..."

גולדה מסכמת באומרה כי אין היא רואה בכך כפייה דתית במובן זה שמישהו מוכרח לצפות בטלויזיה בשבת. ישנו סטטוס קוו בקווי היסוד של הממשלה האומרים בפירוש כי הממשלה כמו שאר הממשלות יקיימו חופש מצפון, אי-כפיה דתית, אי כפיה אנטי-דתית ושהיא תספק את צרכי הדת לאזרחים הדורשים זאת. (תעודה 9 ארכיון המדינה, פ/825/2)
 


ראש הממשלה, גולדה מאיר פותחת באופן רשמי את מרכז תקשורת הלווין בעמק האלה, 26 ביולי 1972, צלם: פריץ כהן, באדיבות אוסף לע"מ


 "חובה עלינו לחוס על האדם העובד"
 
במכתב נרגש מה-7 באוקטובר 1975, פנה יו"ר ועדת הכספים בכנסת, ישראל קרגמן לרה"מ יצחק רבין בבקשה להתערבותו להביא לביטול הארכת השידור הטלוויזיוני עד חצות. בין נימוקיו ציין קרגמן, כי אנו עם עובד, המשכים בכדי להגיע מוקדם לעבודה וכי הארכת השידורים תביא לידי כך שהציבור יהיה מרותק למקלט הטלויזיה עד אחר חצות, דבר שלא ישאיר זמן למנוחתו של האדם העובד. (תעודה 10, ארכיון המדינה ג 6726/38). להפניה נוספת ראו בבלוג של ארכיון המדינה וכן פוסט נוסף על הטלויזיה החינוכית.

ברבות השנים תפשה לעצמה הטלויזיה מקום נכבד משלה בתרבות הפנאי.
האם מנהיגינו היו אופטימיים מדי? האם לא לקחו בחשבון את הצד ההתמכרותי של הטלויזיה, האם לא צפו לאן תתפתח וכמה תכבוש מזמן הפנאי שלנו?
 

 

אין תגובות: