יום רביעי, 5 במרץ 2014

39 שנים לפיגוע במלון "סבוי", ליל 6-5 במרס 1975: בין תיעוד ממלכתי לנקודת מבט אישית

כוחות ביטחון ומשטרה מקיפים את מלון "סבוי", 6 במרס 1975. כל התמונות בפוסט זה צולמו בתאריך זה על ידי יעקב סער מלשכת העיתונות הממשלתית

סמוך ל-11 בלילה ב-5 במרס 1975 נחתה סירת מחבלים בחוף דרום תל אביב ברציף הרברט סמואל. מהסירה ירדו שמונה מחבלים מארגון פת"ח. תחילה ניסו לשווא לפרוץ לקולנוע "סינמה 1". בעקבות זאת פנו המחבלים לרחוב גאולה ושם השתלטו על מלון "סבוי" ולקחו את אורחיו כבני ערובה. חייל צה"ל שהיה בחופשה ניסה למנוע זאת – אך המחבלים הרגו אותו. לתנועת המחבלים ראו שרטוט של משטרת ישראל מתיק אלקטרוני 60.49 בארכיון המדינה.

כוחות צה"ל סגרו את השטח והחלו לנהל מו"מ עם המחבלים באמצעותה של אחת מאורחות המלון, כוכבה לוי. עם שחר, בשעה 5:20 פרצו לוחמי סיירת מטכ"ל למלון מכיוונים שונים. בחילופי האש נהרגו שמונה מבני הערובה, שניים מחיילי צה"ל, אחד מהם אל"מ עוזי יאירי, לשעבר מפקד הסיירת שהתנדב להשתתף בפעולה. בפריצת לוחמי צה"ל נהרגו שישה מחבלים. שני מחבלים הצליחו להסתתר. מאוחר יותר פתח אחד מהם באש ונהרג. המחבל השמיני ניסה להימלט ונתפס חי. הוא נאסר ושוחרר ב"עסקת ג'יבריל".

חיילי צה"ל תופסים מחסה ברחוב גאולה לאחר שמחבל שהסתתר במלון פתח באש

קודם לתחילת האירוע השתתף שר הביטחון שמעון פרס בישיבה עם קצינים בכירים בתל אביב. לפתע חדר כדור קלצ'ניקוב לחדר בו ישבו וננעץ בקיר. היה זה כדור תועה שנורה על ידי המחבלים.

שר הביטחון שמעון פרס (שני משמאל) מגיע לזירה

ב-6 במרס אחר הצהריים כונסה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ופרס וראש אג"ם האלוף הרצל שפיר מסרו לה דיווח על האירוע (תיק א-7102/6 בארכיון המדינה). האלוף שפיר העריך שהמחבלים נסעו בספינת אם בים ובמרחק 40-30 מייל ימיים (כ-70-50 ק"מ) ממערב לתל אביב הורידו סירה אחת או שתיים וכך הגיעו המחבלים לחוף. הוא סיפר ש-44 חיילים המחולקים לארבעה כוחות השתתפו בפריצה למלון. בין מפקדי הכוחות היו עמירם לוין, נחמיה תמרי ועומר בר-לב.

הסירה בה הגיעו המחבלים מספינת האם
ספינת האם
אף לכותב שורות אלה היה חלק אישי באירוע – ולו גם מצומצם וצנוע. באותם ימים שירתי בצנחנים בפלוגה שגויסה בנובמבר 1974. סיימנו טירונות בת שלושה חודשים ונשלחנו לקורס צניחה בבית הספר לצניחה. עדיין לא הגענו לשלב "האימון המתקדם" ולא נחשבנו לצנחנים במלוא מובן המילה. סמוך לחצות הלילה הודיעו לנו מפקדינו על "הקפצה". התלבשנו ולקחנו נשק וציוד אישי. העלו אותנו על משאיות ונסענו – בלי לקבל הסבר. המשאית בה נסעתי הייתה סגורה מכל צדיה למעט הצד האחורי ולא ידענו לאן אנו נוסעים. הערכתי שבשלב מסוים המשאית תעצור ואנו נרד ממנה ונחזור במסע, אולי במסע אלונקות, לבסיס. אולם הנסיעה התארכה יותר מהצפוי. לפתע שמנו לב שאנו רואים מבעד לפתח האחורי את בתי דרום תל אביב.
חיילי צה"ל מסיירים ברחוב גאולה סמוך למלון "סבוי"

רק אז נעצרה המשאית. ירדנו ממנה וקיבלנו הוראה לסגור את השטח בפני אזרחים. כמדומני שהייתי בצומת הרחובות גאולה-הירקון ואולי גאולה-הכובשים. שמתי לב שלאט-לאט פורשים החיילים שעמי מהמשימה "המשטרתית" והולכים לצפות במתחולל במלון. אף אני הלכתי לצפות במלון. לפתע, בעומדי מאחורי גדר, שמעתי פיצוצים וראיתי דמויות שחורות יורדות במהירות הבזק מגג המלון ופורצות לחלונות – אלה היו לוחמי סיירת מטכ"ל. את המשך הקרב לא ראיתי כי אז קפץ עליי אחד החיילים וכופף אותי – שמא אפגע מהאש.

שמענו עוד ועוד חילופי אש ופיצוצים – ודי. עתה כבר הרמתי את ראשי וראיתי אלונקאים רצים ומובילים פצועים. אחר כך ראיתי עוד אלונקאים סוחבים אלונקות – אך אלה לא מיהרו והבנתי שהם מובילים גוויות.

בשלב זה חזרנו למשימה "המשטרתית" מול תושבי תל אביב ולאחר מכן עלינו על המשאית ושבנו לבסיס. לאחר 39 שנים אני מחבר את זווית הראייה האישית והצרה שלי, זווית שדהתה במשך השנים, עם המסמכים המובאים בפרסום זה אשר מציגים את האירוע מזווית רחבה יותר של ראשי מערכת הביטחון דאז.

מלון "סבוי" בתום הקרב

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

השילוב בין מדיני, צבאי לאישי נותן משמעות אחרת לדברים. מתברר שלא רובוט כותב את הדברים בארכיון המדינה - צנחן יש שם.

רוני

אבישי נתיב אמר/ה...

כלוחם במבצע סבוי לדעתי חסרים פרטים

ארנון אמר/ה...

שלום אבישי נתיב
יתכן מאוד שחסרים פרטים. השאלה היא האם אלה פרטים מהותיים. בתעודה המצורפת הבאתי את הדיווח שנתנו שמעון פרס והרצל שפיר לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. האם, לפי זיכרונך, הם החסירו פרטים מהותיים? במבוא שכתבתי הבאתי במכוון רק את עיקר הסיפור (וזה מספיק להבנת התעודה שהבאתי) ולצדו את הזיכרון האישי שלי מהתפקיד השולי שמילאתי באותו אירוע. אי אפשר להתווכח עם מה שאני זוכר אחרי 39 שנים (כשכתבתי את הפוסט לפני שנה) - כשם שאי אפשר להתווכח עם מה שאתה זוכר אחרי 40 שנה.
ארנון