יום ראשון, 2 בפברואר 2014

"לא אני הוא האיש, לא אני, אל בואו מרחוק מצפה את. צרור קולות נדודי הישנים, לך הבאתי במקום טבעת" - חנה רובינא - הגברת הראשונה של התיאטרון העברי" – 34 שנה למותה -

קצת רקע –
חנה רובינא (1892 - 1980), רובינא עלתה לארץ עם קבוצת שחקני "הבימה" לארץ ישראל בשנת 1928, והפכה להיות סמל התיאטרון העברי בכלל וסמל לתיאטרון "הבימה" בפרט. את עולמה קנתה במחזה "הדיבוק" מאת ש' אנסקי בו היא גילמה את תפקיד הכלה לאה'לה רדופת הדיבוק. הפופולריות של המחזה התבטאה גם בלוגו של "הבימה", שבמשך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות - דמותה של רובינא בהצגה "הדיבוק". הופעתה היתה כה מרשימה ועוצמתית עד כי קנתה לה בבת אחת מוניטין של אחת מהשחקניות הטובות ביותר לתקופתה.

כל תפקיד שביצעה ב"הבימה" היה ספוג דרמטיות והבעה, כשרובינא מתייחסת לכל תפקיד ברצינות רבה.
תיאטרון הבימה
בסקירת גלגוליו ההיסטוריים של תיאטרון הבימה, נמצא באוספי ארכיון המדינה מכתב מה-2 בספטמבר 1937 מאת חנה רובינא ואהרון מסקין (תעודה 1) חברי מועצת המנהלים של תיאטרון הבימה בו הם מודים לנציב העליון סר ארתור ווקופ, על תמיכתו, אשר תרמה להחלטתו של מושל מחוז יפו, לאשר ההלוואה להשלמת המבנה המפואר של תיאטרון הבימה.
למרות המעמד, תמיד הקפידה רובינא, למלא אחר רעיון השיוויון של הקולקטיב שעליהם הושתת התיאטרון. משכורתה למשל, גם כאשר היתה לכוכבת גדולה, היתה זהה לזו של הזוטר בשחקנים.
חייה האישיים
הייתה נשואה, במשך שנים אחדות, למשה הלוי איש הבימה ואחר כך מייסד תאטרון – האהל (1925).
רובינא חזרה לגרעין תיאטרון הבימה שעבר בינתיים למוסקבה. כעבור שנים, ניהלה רומן סוער ומתוקשר עם המשורר אלכסנדר פן, שממנו נולדה בתה יחידתה אילנה. 

חנה רובינא (צלם: משה מילנר, לע"מ)
עם התיאטרון נסעה לסיבובי הופעות באירופה ובארה"ב. בשנת 1928 שכנעה חלק מחברי התיאטרון לעלות לישראל, וכך החל תיאטרון הבימה את דרכו האמנותית בארץ. רובינא זכתה למעמד של כוכבת-על בקנה המידה של החברה הישראלית דאז. הכינוי שהוצמד לה היה "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי", ודווקא ככזו, לא היססה כלל לשבור את הדימוי הממלכתי שלה כאשר גילמה תפקידים שנויים במחלוקת כמו רחב הזונה התנ"כית ואנה היצאנית בהצגה "בקצווי הכרך" (1932).
בחיי היום יום נודעה רובינא כמי שמשכה את תשומת ליבם של גברים רבים, חלקם צעירים ממנה בהרבה וחלקם נשואים. בעזבונו של חיים וייצמן נמצא מכתב שכתב לרובינא ד"ר חיים וייצמן, מה-30 במארס 1927, לעתיד נשיאה הראשון של מדינת ישראל, המכתבים נמסרו לנו באדיבות  יד חיים ויצמן, גנזך ויצמן, רחובות. המכתב המקורי נכתב ברוסית, אך קיים תרגום גם לאנגלית וגם לעברית (תעודה 2), אך הרומן המפורסם ביותר (שאף זכה לעיבוד קולנועי) היה הרומן שניהלה עם המשורר הצעיר והפרוע אלכסנדר פן, שאף עזב למענה את אשתו ואת בתו. את שירו הנודע "לא אני" הקדיש לרובינא, לאחר שבאה מערכת היחסים ביניהם אל קצה: "לא אני הוא האיש, לא אני, אל בואו מרחוק מצפה את. צרור קולות נדודי הישנים, לך הבאתי במקום טבעת".
לאחר קום המדינה הועם מעט זוהרה של רובינא ומשחקה לא זכה לתשבוחות כה רבות כפי שהיה בעשורים שקדמו לכך. זאת אולי משום שבאותן שנים התבסס בתיאטרון הישראלי הסגנון הצברי שאותו טיפח יוסף מילוא (ממייסדיו של הקאמרי), סגנון שהיה מנוגד למסורת התיאטרון הרוסי שרובינא נחשבה לנציגתו המובהקת. עם זאת, המשיכה לשחק כמעט עד אחרון ימיה. על כך אמרה פעם כי: "עוד לא ידעתי אז שהתיאטרון הוא מין רעל נסוך בגוף ובנפש וכל הבאים בשעריו לא ישובון".
רובינא החמירה מאוד בענייני משמעת כלפי צופי התיאטרון, לא פעם הפסיקה הצגה באמצע כאשר הקהל לא התנהג כראוי. מספרים שתלמידי בתי הספר שנכחו בהצגה "חנה סנש" מאת אהרון מגד, זוכרים כחוויה טראומטית את הרגע כשהפסיקה סצנה מרגשת, כשהיא מבקרת בכלא ההונגרי אצל בתה, פנתה לתלמידים בקהל וצעקה: "להפסיק לפצח גרעינים!"
בשנת 1956 זכתה חנה רובינא בפרס ישראל לתיאטרון. זו היתה הפעם הראשונה שהוענק הפרס ליוצר מתחום זה.
מבין ההצגות הבולטות שבהן שיחקה: "האחות הבכירה" (1918) בתפקיד האם, "היהודי הנצחי" (1919) בתפקיד אם המשיח, "כתר דוד" (1928), על הצגה זו הביעה רחל המשוררת אכזבה מהופעתה של רובינא, לאחר שהפליאה לשחק ב"הדיבוק", אך התפעלה מיופיה של השחקנית. [פרסום מכתבי רחל המשוררת לשלומית קלוגאי].


אין תגובות: