יום ראשון, 23 בפברואר 2014

"אין אנו רואים דרך אחרת אלא לקבוע שכמה מן האנשים שהשתתפו בהפצצת רחוב בן יהודה היו בריטים" – מתוך מסקנות דו"ח ועדת החקירה בעניין הפיצוץ ברחוב בן-יהודה בירושלים ב-22.2.1948 – פרסום במלאת 66 שנה לאירוע


אתמול לפני 66 שנה ב-22.2.1948 בשעה 6:30 בבוקר רעדה האדמה במרכז ירושלים כתוצאה מפיצוץ של שלוש משאיות תופת ברחוב בן-יהודה שבלב במרכז העירוני היהודי. תוצאות הפיצוץ היו קשות מאוד: 58 הרוגים, 38 פצועים ו-3 בניינים הרוסים - שני בתי מלון ובית מגורים. הפיצוץ התרחש בתקופה של ראשית מלחמת העצמאות בשלב "מלחמת האזרחים" הקודם  להקמת המדינה  שהתאפיין בעיקר בעימותים אלימים בין כוחות מליציה פלסטינים (ערבי ארץ-ישראל במונחי התקופה) לבין ארגון "ההגנה" והמחתרות היהודיות האחרות. במבט ראשון נראה היה הפיצוץ הקטלני כפיגוע שנעשה על-ידי פלסטינים, אך מהר מאוד התברר שהטרוריסטים שביצעו אותו היו חיילים ושוטרים בריטים שערקו משירותם ועשו שימוש בכלי רכב ונשק של כוחות הביטחון הבריטיים. עדים לאירוע דיווחו שבמכוניות נהגו אנשים לבושים מדים בריטים ובעלי חזות אירופית, אך זיהויים של המפגעים כבריטים לא היה וודאי בשלב הראשון.


החורבן ברחוב בן יהודה מייד אחרי פיצוץ משאיות התופת, 22.2.1948, מתוך "ויקישתוף"

היעדר הוודאות בא  לידי ביטוי בהבדלים בין הדיווחים על הפיצוץ בעיתונים שונים. לדוגמא בעיתון "הבוקר" הייתה הכותרת ביום המחרת (23.2) חד משמעית :"זוועת דמים בלב ירושלים – בריטים פוצצו בתים בבן-יהודה"  ואילו הכותרת בגליון של "דבר" באותו יום הייתה זהירה יותר והותירה מקום לספק מסוים: "בידי דוברי אנגלית, לבושים מדי חיילים ושוטרים בריטיים, במשורין - רצח המוני במרכז ירושלים".
זהירות דומה באה לידי ביטוי גם בדו"ח שהגישה ועדת חקירה שמונתה על-ידי הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת הוועד הלאומי כדי לגלות את זהות מבצעי הפיגוע. עותק של דו"ח זה נמצא בארכיון האישי של עורך דין אשר לוויצקי (שהיה כנראה חבר בוועדה) המופקד בארכיון המדינה (בתיק שסימולו פ-25/22). להלן אנו מביאים את הדו"ח שכותרתו היא "דין וחשבון של וועדת החקירה בעניין ההתפוצצות ברחוב בן יהודה ביום 22 לפברואר 1948" (תעודה מס' 1).

בדו"ח הוצגו העובדות שהובאו לפני חברי הוועדה ביחס לאירוע הפיצוץ עצמו וביחס לאירועים קודמים שהיו קשורים לכאורה לפיצוץ. בתחילת הדו"ח מצוינות ברצף שתי עובדות שאת הקישור הסביר ביניהן משאיר הדו"ח לקורא. התיאור העובדתי מתחיל בציון העובדה שזמן קצר לפני הפיצוץ ב-14 בפברואר נגנבה מכונית משוריינת ממרכז המשטרה הבריטית ביפו, כנראה על-ידי השוטרים שהיו מופקדים עליה שערקו מתפקידם. בהמשך מצויינת העובדה שהמשאיות שהתפוצצו ברחוב בן-יהודה הובלו למקום בשיירה שבראשה נסעה מכונית משוריינת, ששימשה כרכב מילוט עבור נהגי המשאיות לפני הפיצוץ. כותבי הדו"ח הציגו את העובדות באופן המוביל למסקנה שמכונית זו היא המכונית המשוריינת הגנובה ושהשוטרים החשודים בגניבתה מעורבים כנראה בפיגוע, אך נזהרו מלטעון זאת במפורש. לקראת סוף הדו"ח הם גם הוסיפו משפט מסתייג בנושא זה: "אין לפרש את דברינו כאילו אנו קובעים שהמכונית המשוריינת שהשתמשו בה במעשה הזוועה היא היא המכונית שנגנבה ביפו ביום 14 לפברואר. יתכן שזו הייתה המכונית."

לאחר הצגת העובדות עבר הדו"ח לשלב ההשערות לגבי זהות מבצעי הפיצוץ. בשלב הראשון נבחנה האפשרות שהפיצוץ בוצע על-ידי ערבים, אך העובדה שאף גורם ערבי לא לקח אחריות על ביצוע הפיצוץ הביאה את כותבי הדו"ח להערכה שהאפשרות שהמפגעים היו ערבים איננה סבירה. בהמשך אומנם ציינו כותבי דו"ח שבעיתון המצרי "אל-הרם" הופיע דיווח שעבד אל-קדר אל-חוסייני, מפקד הכוחות הפלסטינים באיזור ירושלים, הוציא בחתימתו "הודעה המציינת כי 'אנשים עזי נפש' ביצעו את המעשה וכי היה זה תגמול על השלכת פצצה על-ידי יהודים ברמלה..", אך הם לא ראו בכך ראיה לביצוע הפיצוץ על-ידי ערבים משתי סיבות: 1. הביטוי "אנשים עזי נפש" אינו שכיח בהתייחסות ללוחמים ערבים ואין בהודעה זו שום רמז שהמפגעים היו ערבים; 2. מאוחר יותר יצאה הודעה מטעם הוועד הערבי העליון המכחישה את הדיווח הנ"ל בטענה שאל-חוסייני היה בחו"ל בזמן הפיצוץ ולא מסר שום הודעה לגביו.

לאחר מכן עבר הדו"ח לדון בדברי העדים שכולם זיהו את האנשים שראו במכונית ובמשאיות היו בריטים כותבי הדו"ח  העלו את האפשרות שהעדים יכלו לטעות בזיהוי הזהות הלאומית של נהגי המכוניות שאותם ראו אך שללו אותה בזהירות וסיכמו: "בעוד שהיינו, איפוא, זהירים שלא לקבל הכרזות סתם שהאיש בצריח או שהאנשים במדי חיילים במכוניות המשא הצבאיות היו בריטים... באנו לכלל מסקנה שאי אפשר לנו לבטל כעפרא דארעה את כל העדויות שהובאו לפנינו ולהתייחס אליהן כאל טעות או דמיון בעלמא. עם היותנו, איפוא, חשים במלא כובד האחריות הרובץ עלינו בקראנו את המסקנה הזאת, אין אנו רואים דרך אחרת אלא לקבוע שכמה מן האנשים שהשתתפו בהפצצת רחוב בן יהודה היו בריטים...". הם הסתפקו  בקביעה הזהירה שחלק מהמפגעים היו בריטים, למרות שברור היה ממכלול הראיות שהוצגו בדו"ח שכולם או כמעט כולם היו בריטים.

לקראת סוף הדו"ח קבעו כותבי הדו"ח שהמפגעים השתייכו לכוחות הביטחון הבריטים, אך לא הכריעו בשאלה אם הם ביצעו את הפשע במהלך שירותם או שמדובר בעריקים. מעבר לכך  הביעו את עמדתם שרשויות המשטרה לא פעלו במידה הנדרשת באופן שהיה יכול למנוע את הפיגוע, בכך שלא הזהירו מבעוד מועד את אנשי "משמר העם" היהודים על כך שמכוניות משוריינות גנובות משוטטות בדרכים. לאור זאת הטילו כותבי הדו"ח על השלטונות הבריטים אחריות מסויימת לאי-מניעת הפיגוע, שקיימת גם בהנחה שהמפגעים היו עריקים (כפי שאכן התברר בסופו של דבר).

החורבן ברחוב בן יהודה כתוצאה מפיצוץ משאיות התופת, 22.2.1948, מתוך "ויקישתוף"
הזהירות הרבה שבה נוסח הדו"ח העידה על מערך היחסים הרגיש ששרר בין הנהגת הישוב היהודי לבין השלטונות הבריטיים בתקופה זו של שלהי המנדט הבריטי. מדובר היה בתקופת "בין השמשות" שבה צמצמו הבריטים בהדרגה את היקפי הנוכחות השלטונית שלהם בארץ-ישראל, אך עדיין היו הריבון בשטח שגישתו כלפי היהודים והערבים השפיעה על מאזן הכוחות בין שני הצדדים הניצים במלחמה המתפתחת.  המורכבות וחוסר הבהירות של המצב השלטוני בארץ בתקופה זו באו לידי ביטוי גם במכתבים עם בקשות לפיצויים כספיים ששלחו כמה מהיהודים שנפגעו מהפיצוץ למשרד המזכיר הראשי של ממשלת המנדט.
להלן מובא אחד המכתבים הללו ששלח אדם בשם מ.ה. כהן ב-28.4.1948 (תעודה מס' 2), שנמצא באחד מתיקי המזכיר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל (תיק שסימולו מ-169/40), שבו מבקש הכותב פיצויים מאחר שנפגע מהפיצוץ הן בפציעה גופנית  והן בהרס של דירת מגוריו. מכתב זה שנשלח כשבועיים לפני עזיבת הבריטים את הארץ (!), נכתב כהמשך למכתב בקשת פיצויים קודם מתחילת חודש אפריל שנענה בשלילה. מעניינת העובדה שהכותב האמין בתמימותו שיש סיכוי שבקשתו לפיצויים תזכה למענה חיובי בזמן שהשלטונות הבריטים כבר היו "עם רגל אחת בחוץ". מכתב זה מדגים יפה את האנומליה השלטונית בתקופה זו של  שלהי שלטון המנדט הבריטי בארץ.
כדי להשלים את התמונה לגבי זהות המפגעים נציין שבשלב מאוחר יותר התברר שאותם עריקים בריטיים נשכרו על–ידי אנשיו של עבד-קאדר אל חוסייני, שכנראה תכנן את הפיגוע ובחר את המיקום בשל ידיעתו שהמלונות שפוצצו ברחוב בן יהודה היוו אכסניה למלווי השיירות לירושלים מטעם הפלמ"ח (כאמור אפשרות מעורבותו של אל-חוסייני בפיגוע הוצגה בדו"ח אך הוצבה בסימן שאלה בשל ההכחשה מצד הוועד הערבי העליון).  אותם עריקים השתתפו  גם בפעולות אחרות של הצד הערבי במלחמה וכולם נהרגו בסופו של דבר (על-פי הספר "תשעה קבין – ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות" מאת יצחק לוי [לויצה], 1986, שבו גם מצוינים שמות המפגעים).
כמה ימים אחרי הפיגוע הגיע למערכות העיתונים בירושלים כרוז חתום בידי הסניף הארץ-ישראלי של "הליגה הבריטית" (ארגון פאשיסטי). בכרוז נכתב בתרגום לעברית (מצוטט מתוך הספר "ירושלים במצור – דפי יומן תש"ח מאת יונה כהן, 1976): "נשבענו שבועה קדושה לצאת למסע-צלב נגד יהודים. לפיכך התקפנו ב-22.2.1948 את הרובע היהודי המרכזי בירושלים בחומרי נפץ חזקים וגרמנו אבידות כבדות לאספסוף הרחוב... אנו מודיעים בגאווה כי לא היפלנו בין כנופיות 'ההגנה' הפחדניות והנתעבות ובין השטרניסטים [אנשי לח"י] הרצחניים. נשים יהודיות וילדים יהודיים, זקן וטף כולם יימחו מעל פני האדמה. אנו נסיים את מפעל היטלר...". לא ניתן לקבוע בוודאות אם כרוז מתועב זה אכן נכתב על-ידי אנשים שהיו מעורבים בביצוע הפיגוע או בתכנונו, אך גם אם לא, סביר להניח שמחוללי הפיצוץ הרצחני אכן היו מלאי שנאה כלפי הישוב היהודי בארץ ישראל ובצע כסף לא היה המניע היחיד שהניע אותם לבצע פיגוע רצחני כל-כך.

2 comments:

רחל אמר/ה...

תודה שכתבתם אודות האירוע הטרגי הזה.
כניצולה מהפיגוע וכמי שאיבדה 4 בני משפחה ,פעלתי במשך שנים רבות להצבת שלט זכרון לזכרם של הנספים במקום.
לאחר מאמצים רבים ובשל התנגדות הנהלת העיריה הצלחתי לבסוף לגייס את המועצה לשימור אתרים. בפברואר 2014 ציינו הסרת הלוט משלט הזכרון (ללא שמות) על קיר בנין בנק המזרחי בבן יהודה,מול בנין מס 15 שנהרס עד היסוד(אז 13-15) ובהם היו מירב הקרבנות.ארגון נפגעי איבה ארגן הטקס לבקשתי למרות אי ההכרה של הביטוח לאומי שהננו נפגעי איבה.
אני עדיין מקוה שאצליח להנציח את החללים הרבים בצורה מכובדת עוד יותר. ניתן לצרף צילום שלט הזכרון.

Alon Kaplan אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.