יום שני, 13 בינואר 2014

"לא בגדתי" – פרשת אורי אילן, חלק שני – התגובות לאחר מעשה


לצפייה בחלק הראשון.

ראש הממשלה, שרת מביע ביומנו דאגה פן תוטל האחריות, העקיפה לפחות, למעשה ההתאבדות של אילן, עליו: "...עתה יאמרו, כמובן, כי דמו של נער זה בראשי – אלמלא פקדתי לשחרר את המטוס הסורי, היו הסורים נאלצים לשחרר את הבחורים והנער מגן שמואל היה נשאר בחיים..." שרת מבקר את מארגני המבצע, מייחס רשלנות פלילית לראש אמ"ן, משער כי מעשה ההתאבדות התרחש כתוצאה מרגשות אשמה בשל הסגרת סודות ומשקף בדבריו את ערכיה של החברה שראתה במעשה של הסגרת סודות לאויב, מעשה שאין לו כפרה. "התברר בינתיים כי כל ארגונו של מבצע זה לקה בחוסר אחריות מבהיל. נשלחו אנשים צעירים ללא קשיש אף בראשם, לא תודרכו כלל למקרה של כישלון, והתוצאה הייתה שבחקירה ראשונה התמוטטו וסיפרו את כל האמת. לפי הרושם הכללי נתגלתה כאן רשלנות פלילית מצד אמ"ן, הווה אומר מצד בנימין גיבלי....ייתכן כי הנער שלח יד בנפשו משום שנשבר בחקירה ורק לאחר מכן הבין איזה אסון המיט על חבריו ומה גרם למדינה. אפשר שגם חבריו ירדו לחייו מאז. על כל פנים ייסורי מצפון הביאוהו כנראה לידי הצעד הנורא..."

בישיבת הממשלה שהתקיימה יומיים לאחר הלווייתו של אילן, ב-16.1, מסר שר הביטחון פנחס לבון סקירה על פרשת השבויים בסוריה. לבון, ששבועיים קודם לכן נתן עדות בוועדת אולשן-דורי שהוקמה בחשאיות רבה לבדיקת פרשת "העסק הביש", שלל בעדותו לפניה מכל וכל את הצורך בפעולה בסוריה ואת ההכנות לקראתה. כשדיבר בישיבת הממשלה ויומיים מאוחר יותר בישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, שינה את עמדתו, ובפעמים אלה דווקא חייב את הצורך בפעולה, אם כי טען לרשלנות בהכנות לקראתה: "...אם אנו עושים פעולה, שהיא על כל פנים הכרחית לנו, וקיום מכשיר זה הוא מכמה בחינות כדאי, והכרחי מזמן לזמן לשלוח אנשים לשמור על כלי זה, צריכים אנו לדעת שאם אנו עושים זאת יכולה להיות תקלה, יכולים להיות קורבנות ואי אפשר אחר כך לצאת מהכלים..." 
לבון מתאר את פגישתו הקשה עם אמו של אורי אילן, חברת הכנסת מטעם מפ"ם, פייגה אילנית בה הודיע לה על התאבדותו של אורי ועל תגובתה הראשונית "אולי [התאבד] בגלל זה שלא התנהג בסדר". עוד מתאר לבון בפרוט את תשעת הפתקים שנמצאו בבגדיו של אילן וקובע כי "הפתקים עושים רושם משונה" וכי "יש בהם די חומר נפץ".
בהתייחסו לפרשת יירוט המטוס הסורי אומר שרת בישיבת הממשלה כי מדינת ישראל היא מדינה הנוהגת לפי החוק הבינלאומי ואינה מדינה הפותרת בעיות בדרכי שוד - דברים עליהם יחזור למחרת, בכנסת, בהשיבו להצעת אי האמון.
למחרת, הועלתה בכנסת הצעת אי אמון בממשלה מטעם סיעת חירות, בשל מה שנתפס על ידי מגישי ההצעה כאזלת ידה ורפיסותה של הממשלה בכל הקשור בטיפול במשברים שלפתחה והפקרת חיילים. "ולאחרונה, רצח החייל אורי אילן בידי הסורים". ראש הממשלה שרת ספג ביקורת קשה על שחרור המטוס הסורי ועל מה שנתפס כחוסר יכולתה של הממשלה להבטיח את חיי חיילי המדינה ואת חיי אזרחיה. שרת ציטט את דברי הרמטכ"ל בלוויה: "הצבא קיים למען הבטיח חיים לאומה, אבל הוא אינו יכול להבטיח חיים אלה מבלי לסכן את חייו הוא..."  ושואל  "אם מדינה זאת רוצה להיות מדינה של שיקול מפוכח וראיית הנולד – או של השתוללות יצרים פרועה..."
הצעת אי האמון העמידה את סיעת מפ"ם במצב קשה: אורי אילן היה בנה של חברת הכנסת מסיעת מפ"ם, פייגה אילנית. בסופו של דבר נמנעה הסיעה בהצבעת אי האמון.
בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שהתקיימה ב-18.1 (הסריקה כוללת רק קטעים רלוונטיים לנושא, ומתוכם הושמטו שתי שורות שלא ניתן לפרסמן),  מסר לבון דיווח על הטיפול בפרשת השבויים, ניסה לפתור את תעלומת הסיבות שהביאו להתאבדותו של אילן, דיווח על הקשר עם האום, עם ועדת שביתת הנשק ועל המאמצים להבטיח את שלומם של ארבעת השבויים הנותרים והשבתם במהירות האפשרית לארץ. לבון התייחס, כמובן גם לעניין יירוט המטוס הסורי וניסה להמעיט מעוצמתם של חילוקי הדעות בינו לבין ראש הממשלה, שרת, בעניין זה.
באותה ישיבה העלו חברי הכנסת יצחק בן אהרן ומרדכי נמיר ביקורת על מה שנתפס בעיניהם כעודף גילויים דתיים בהלווייתו של אילן "לא יתכן שלא תהיה כל התחשבות ברגשות של הציבור שהדבר לפעמים פוגע בהם...". כמו כן יצאו כנגד נאומו הפוליטי-בקורתי של הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן. לבון בתשובתו הבטיח כי "כל הדברים האלה יסודרו"
עוד הועלתה בישיבה שאלת הגישה החינוכית והערכית כלפי מעשי התאבדות מכל סיבה שהיא. חבר הכנסת בן אהרן מדבר על ידיעות שהיו בזמנו "על גלים של התאבדויות בצבא ביחוד בין עולי מרוקו" ויתכן כי רומז בדבריו לחייל נתן אלבז, חייל יליד מרוקו,  שבחר להתפוצץ עם הרימון החי שהחזיק בידו ובלבד שלא להשליך אותו ממנו ובכך לסכן חיי חיילים אחרים. מעשהו של אלבז שהתרחש פחות משנה לפני התאבדותו של אילן זיכה אותו באות המופת והפך אותו לסמל של הקרבה בעיני חיילים רבים.
לאחר התאבדותו של אילן, הוקלו תנאי שביים של ארבעת החיילים הנותרים והם הורשו לקבל מכתבים וחבילות שנשלחו אליהם, כמו ציוד ספורט שנשלח מארגון "הפועל" אל מאיר מוזס בתקווה כי יעזור לשמור על "כושר הגוף ועירנות הנפש".
מתוך הספר "ללכת שבי בשביל ישראל:
סיפוריהם של פדויי שבי במסע בשביל ישראל מהחרמון ועד אילת"
הוצאת ארגון נכי צה"ל, 2011

השבויים שוחררו רק אחרי למעלה מ-15 חודשים בשבי הסורי, חודשים בהם תכננו ואף החלו בביצוע תכנית בריחה. ב-29.3.1956 שוחררו הארבעה ועמם אזרח ישראלי שנחטף בידי הסורים, שלמה בן יהודה. תמורת ארבעת החיילים והאזרח הועברו לסורים  מסתננים שנתפסו בזמנים שונים על ידי צה"ל וכן  חיילים וקצינים סורים שנשבו על ידי צה"ל ב"מבצע כנרת" (11.12.1955) אותו תכנן והוציא לפועל מפקד גדוד הצנחנים סגן אלוף אריאל שרון והמפקדים בשטח, רפאל איתן, מאיר הר ציון ואחרים.
רק ביום השחרור נודע לארבעה כי חברם למשימה שם קץ לחייו ולא הוחזר לארץ בעודו בחיים, כפי שנאמר להם על ידי הסורים ועל ידי אנשי האום.

תלאותיהם של מאיר מוזס ומאיר יעקובי לא תמו עם שובם מהשבי: צה"ל שהחל לחקור את הפרשה, העמיד בסופו של דבר את מוזס ואת יעקובי למשפט בדלתיים סגורות ובחשאיות גמורה. יעקובי, כמפקד החוליה הואשם ב"כניעה מבישה ובלתי הולמת" וכן ב"מתן אישור לקיום המכשיר ולאיתור מקומו". יעקובי נמצא אשם במתן פקודת הכניעה והורד בדרגה, אולם זוכה מאשמת הסגרת הסוד. דרגות הקצין של מאיר מוזס נשללו ממנו והוא הורד לדרגת טוראי. על גזר הדין של יעקובי הוגש ערעור כפול לבית הדין הצבאי העליון וזה הפך את הקערה על פיה: יעקובי זוכה מאשמת מתן פקודת הכניעה והורשע בהסגרת הסוד. נגזרו עליו נזיפה והורדה בדרגה. מאיר יעקובי התעקש להצטרף לחבריו הלוחמים במבצע קדש שהתחולל כמה חודשים לאחר מכן, ונפל בקרב המיתלה. רבים סברו כי לא הייתה זו אלא התאבדות בשל רגשות האשם שלא נתנו לו מנוח.
יעקובי זכה לחנינה לאחר מותו בינואר 1957 מידי הנשיא יצחק בן צבי, ובהמלצת ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון. בשל מעטה הסודיות לא פורסם כתב החנינה והידיעה על עצם החנינה אף לא הגיע למשפחתו של יעקובי. בשנת 1969  התגלו מסמכים סוריים שנתפסו ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים המתארים את פרשת חשיפת המתקן והניסיון של יעקובי לפוצץ אותו תוך נטילת חייו שלו. אז זוכו יעקובי ומוזס מאשמתם ודרגותיהם הושבו להם. מאיר מוזס המשיך לשרת במילואים לאורך השנים גם בתקופת שלילת דרגותיו, עד ששוחרר משירות מילואים בשנת 1988 בדרגת רב-סרן.
בשנת 2005, בתום יובל שנים לפרשת שביים, חנן רשמית נשיא המדינה משה קצב את מאיר מוזס וטיהר את שמו. בחודש מאי קיבל מאיר מוזס את כתב החנינה מידי ראש אכ"א, האלוף אלעזר שטרן, ובאותו הטקס גם הועלה לדרגת סגן אלוף.
10 במאי 2005: מאיר מוזס בטקס קבלת כתב החנינה והעלאתו לדרגת סגן אלוף.
מתוך הספר "ללכת שבי בשביל ישראל:
סיפוריהם של פדויי שבי במסע בשביל ישראל מהחרמון ועד אילת"
הוצאת ארגון נכי צה"ל, 2011
מאיר יעקובי המנוח זכה לחנינה פומבית ורשמית, לטיהור שמו ולביטול אישומיו רק בשנת 2007. אז נמסרה, בידי שר הביטחון, אהוד ברק, פקודת החנינה לאמו הקשישה של יעקובי.

השאלה כיצד הגיע לידי אורי אילן הספר "נקמת האבות", נותרה פתוחה וחסרת תשובה במשך שנים רבות. הספר נכתב בידי יצחק שמי, יצא לאור בשנת 1928 בארץ ישראל ונשא עליו חותמת של ספרייה ציבורית בירושלים. מתוך ספר זה תלש אורי אילן את הדפים בהם חורר את תשעת הפתקים שנמצאו על גופו. ההשערה הייתה כי הספר הועבר אליו על ידי חברי הקהילה היהודית בדמשק, ואף ניסו למצוא קשר בין עלילת הספר לבין מעשהו של אילן. ביטאון "הדף הירוק" מיום 15.2.2007, מתאר תחקיר מעמיק שנעשה בסיוע איש הספר ומאתר הספרים איתמר לוי ועל פיו הגיע הספר לדמשק בידי מורים שנשלחו מירושלים בשנות השלושים ללמד בבית הספר אליאנס בדמשק. ראש הקהילה היהודית בדמשק, שהספר הגיע אליו בהיותו תלמיד ב"אליאנס", היה מיודד בבגרותו עם מפקד הכלא וקיבל רשות לבקר את השבויים. הוא היה מגיע לביקורים אצל השבויים, מביא עמו מזון שבישלה במסירות רעייתו וכן סיפק לשבויים ספרים. כך, כנראה, מצא את דרכו הספר "נקמת אבות" אל אורי אילן.

קשר מיוחד במינו נרקם בין ההורים השכולים לבין רחל ינאית בן-צבי, רעיית הנשיא יצחק בן-צבי. "רגש האחווה והיגון מקשר אותנו" כתבה רעיית הנשיא, ששיכלה את בנה עלי בקרבות מלחמת העצמאות בקיבוץ בית קשת, לשלמה אילן בקיבוץ גן שמואל. בדם ליבה כתבה רחל ינאית דברי הספד לאורי אילן, שוזרת בהם את כאב הכלל ואת כאבה שלה "...לידך אורי אראה מחדש את עלי בני, את עלי ואת חבריו בכל אתר ואתר...". הנשיא ורעייתו ליוו באהדה את הקמת האולפן לעברית שיזם והקים שלמה אילן ואת "בית אורי" שהוקם לזכרו של הבן, הגיעו לביקורים בקיבוץ והתארחו כאחד האדם בביתם של פייגה ושלמה אילן. האב השכול הודה לזוג הנשיאותי על הביקור והתנצל על כי לא היה לאל ידו להדוף את כל חברי הקיבוץ שצרו על ביתו, ביקשו להיפגש עם האורחים המכובדים והפריעו את מנוחתם.

פרשת אורי אילן נדמית היום כלקוחה מעולם אחר: פרשיות מסוג זה אינן יכולות עוד לחמוק מעיני התקשורת ודעת הקהל. מושגים וערכים נטענו במרוצת השנים במשמעויות חדשות, אולם אין חולק כי הפתק "לא בגדתי" הפך לסמלו של דור ולמיתוס עליו חונכו ומתחנכים עד היום דורות לוחמים ואזרחים.

תגובה 1:

שמחה ניר, עו"ד אמר/ה...

אהוד ברק לא "חנן" את יעקבי, ולא "סגר" שום מעגל:
http://www.quimka.net/a33952-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%A1%D7%9E%D7%9C-%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8-%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%99-%D7%96-%D7%9C-%D7%90%D7%94%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%A8%D7%A7-%D7%90%D7%AA%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%A1%D7%95%D7%92%D7%A8-%D7%A9%D7%95%D7%9D-%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C