יום רביעי, 15 בינואר 2014

66 שנה לנפילת מחלקת הל"ה בדרכה לגוש עציון הנצורה


אמצע ינואר 1948, מלחמת העצמאות בעיצומה, תושבי גוש עציון מותקפים ונצורים. התקפות הערבים מותירות אותם כמעט ללא תרופות ואמצעי לחימה (נשק, תחמושת, מצברים למכשירי הקשר). המגינים נזקקו בדחיפות לתגבור בכוח אדם. בעוד שערבים שהוזעקו מרחבי הארץ ממתינים לחידוש ההתקפות על גוש עציון בכפרים ובערים הסמוכות (חברון, בית לחם, בית ג'אלא, בית סחור, חלחול, בית נטיף, צוריף, בית פג'אר, בית אומר, אל-ח'אדר, חוסאן, ארטס, נחאלין, ג'בע). בגוש עציון היו באותה עת 450 תושבים ולוחמים.
עדות ממקור ראשון על ההתקפות באותם ימים ניתן לקרוא במכתב מאת קופל אלטמן, מפקד הנוטרים בגוש עציון, מ"תחנת הנוטרים כפר עציון" אל הקצין הממונה על מ.מ. גדוד 1 ירושלים, ב-14.1.1948:
"הנידון: התקפה מזוינת  גדולה על המשק: אתמול במשך כל היום התנהלה התקפה של כנופיה ערבית גדולה על המשק. בהתקפה השתתפו כ-300 איש מזויינים בכלי נשק שונים. ירו על הנקודה מכיוונים שונים. מפעם לפעם ניסו קבוצות חזקות להתקרב לנקודה מכיוונים שונים ולהסתער עליה, אך נאלצו לסגת ע"י אש של המגינים. כל הרובים והמקלע חולקו לנוטרים שהיו במקום ולשומרים, הם הצליחו להחזיק מעמד נגד האויבים ולהדפם"... (להמשך קריאה - תיק מ-16/ 5040, ארכיון המדינה). להלן מכתבו באנגלית מהתיק הנ"ל:


בירושלים ישבה מפקדת המחוז של "ההגנה" שתכננה להגיש סיוע לנצורים. ניסיון ראשון להגיע לגוש עציון מירושלים לא צלח, המחלקה התגלתה ונאלצה לחזור על עקבותיה לירושלים. הניסיון השני תוכנן לצאת בדרך חלופית, מהמושבה הר-טוב. הבריטים סירבו לאשר תחת חסותם העברת לוחמים וציוד, ושיירת רכב ללא חסות על הכביש הראשי תהיה מועדת לתקיפות ערבים. לכן הוחלט על מסע רגלי בלילה דרך עמק האלה לגוש עציון, ציר תנועה הידוע ללוחמי הפלמ"ח, ועם זאת לא צפוי ביחס לאויב.
משלחת הלוחמים הורכבה מאנשי מחלקת ההר של הפלמ"ח ואנשי החי"ש (חיל שדה) הכוח המגויס של ההגנה, בפיקודו של דניאל מס (מהפלמ"ח). המחלקה שמנתה 40 איש, יצאה מבית הכרם, ירושלים, בשעות הערב של יום חמישי, 15.1.1948 במשאיות משוריינות להר-טוב. הלוחמים לבשו בגדים אזרחיים וליוו אותם נוטרים נושאי נשק באישור, כדי לא להיראות חשודים. חלק מהדרך הם לווו ע"י צבי זמיר, מג"ד הפלמ"ח, ואליהו סלע, מפקד פלוגת הפלמ"ח. בערב הגיעו אנשי המחלקה להר-טוב ובעת ההתארגנות במבנה בית הספר המקומי התברר שחסרים 2 כלי נשק. מפקד הכוח, דניאל מס, סרב לאשר לשני לוחמים את היציאה. לפיכך נשארו יגאל בוטרימוביץ ויעקב זרחי בהר טוב.

רפאל בן-הרויא, מפקד המושבה הר-טוב, ייעץ למחלקה לדחות את היציאה בלילה בגלל השעה המאוחרת. מפקד הכוח, דניאל מס, סרב ואמר "נתגלה, נתגלה, אנחנו כבר נהיה קרובים לגוש ואז לא אכפת לי". למרות העיכוב המשמעותי, בשעה 23:00 יצאו לדרך 38 אנשי המחלקה מצוידים בכובעי גרב, משקפת צמודה לעיניו של המפקד דניאל מס, מאתיים כדורים לכל רובה, לחלקם מקלע או תת-מקלע ותחמושת נוספת. לאחר כשעתיים של הליכה מעד אחד הלוחמים, ישראל גפני, ונקע את רגלו. מפקד הכוח החליט לשלחו בחזרה להר-טוב בליווי שני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן. השלושה פרשו בשעה 01:00 בלילה וחזרו להר-טוב בדרך איטית עוקפת תחנת המשטרה הבריטית באזור. אנשי המחלקה הם שדאגו לשלום השלושה שחוזרים, ולא הפוך.
אנשי המחלקה המשיכו בדרכם המתוכננת. הם צעדו דרומה לכיוון נחל זנוח-עמק האלה-ואדי ג'דור (מושב רוגלית) והגיעו לאזור הכפר צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. שם הייתה נקודת המפנה: ב06:00 בבוקר בערך, ליד הכפר צוריף, פגשו שני לוחמים שתי נשים מהכפר שיצאו לקושש עצים. הלוחמים לא פגעו בהן והשתיים מיהרו למסור את המידע בכפר (עדויות ערבים מסרו במקביל כי הלוחמים פגשו ברועה ערבי מצוריף). מיד נשלחה מצוריף, ע"י איברהים אבו-דיה, חולית מחנה אימונים בעקבות המחלקה. החוליה דלקה אחרי הלוחמים, פגעה בהם במעלה ואדי שאב א-סייף, ותקפה אותם באש. אנשי המחלקה התפצלו לשתי קבוצות, וירדו לערוץ ואדי עציונה. שם הצליחו להסתתר מספר שעות. בשעה 14 בערך, החלו להעפיל אל הגבעה, לפניהם היו 5 ק"מ נוספים של טיפוס בגובה 400 מטר. תוך כדי הטיפוס הותקפו באש אויב אולם המשיכו ולא הותירו חברים פצועים מאחור. הם הגיעו לראש גבעת הקרב, מצאו עצמם מכותרים ומותקפים מכל עבר, ושם נערך הקרב האחרון של אנשי מחלקת הל"ה. הלוחמים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, השיבו אש כאשר הכוח הערבי מסביבם הלך והתחזק. כילו את כל התחמושת שניתנה להם. למרות כמותם העצומה של הערבים, הצליחו האחרונים לכבוש את פסגת הגבעה רק כאשר תחמושת מחלקת הל"ה אזלה, והלוחמים נהרגו כולם.
בינתיים, בגוש עציון, המתינו בדאגה למשלחת שבוששה לבוא. 35 הלוחמים אמורים היו להגיע בבוקר יום ו', ה-16.1.1948. באותו היום נשלחו חוליות חיפוש מגוש עציון, וכן מטוסי ה"הגנה" חגו בשישי ושבת מעל האזור, אך לא גילו את מקום אנשי המחלקה. בשבת יצאו 90 לוחמי ההגנה מהר-טוב בעקבות הכוח אך נאלצו לסגת בחזרה עקב התקפת ערבים, ממנה נהרג גם לוחם נוסף, משה לוי, ושניים נפצעו. רק במוצאי שבת הגיעה הידיעה על מציאת גוויות 35 הלוחמים בין הכפר ג'בע וצוריף. קצין משטרת חברון הבריטית, היימיש ג'ון דוגן, הוא שגילה את גוויות הלוחמים, מחוללות ומרוטשות, ודאג להביאן לכפר עציון. על פי עדותו וחקירותיו את הערבים, ניתן היה לנסות לשחזר מה עלה בגורלם של הלוחמים עד למותם הטרגי. הלוחמים זוהו ע"י חבריהם לנשק וע"י הרב אריה לוין שהיה שותף בקבורה. הם נקברו בכפר עציון ב-19.1.1948. ארבעה חודשים לאחר מכן קמה מדינת ישראל וחללי גוש עציון ובהם אנשי מחלקת הל"ה, פונו מקבריהם ונקברו מחדש בבית הקברות הצבאי הר הרצל (אוקטובר 1949).
ניסיונות נוספים לסייע לאנשי גוש עציון נכשלו, ויום לפני הכרזת העצמאות (ב-13 במאי 1948) נפלו יישובי גוש עציון בידי הכוחות הערבים שצרו עליו. 127 לוחמים יהודים נפלו בקרב זה, ורבים אחרים נפלו בשבי (ראו פרסום קודם בבלוג זה, וכן פרסום נוסף).

מפורסם שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו" שנכתב על האסון. חיים גורי שהה בבודפשט כששמע במקרה על האסון ממודעה בעיתון מקומי, והכיר מקרוב את דניאל מס, שהיה חברו לקורס המפקדים בפלמ"ח. השיר נכתב בסערת רגשות ודפיו כמעט נהרסו ע"י גורי עצמו, שבסופו של דבר שלח אותו אל עורך "דבר" אברהם שלונסקי. שלונסקי פרסם אותו ומאז השיר מזוהה עם האסון.
במלאת שנה פורסמו בכתב העת "העולם"  דברים לזכרם של אנשי המחלקה, כולל שיר מאת א. ראובני, ושמות הנופלים.
להלן:


גורל מחלקת הל"ה היה אבדה נוראה לכוח המגן העברי. הקרב האחרון על "גבעת הקרב" נחשב לאחד מסמלי מלחמת העצמאות בעיני היהודים ואף בעיני הערבים שצפו באנשי המחלקה הנלחמים אל מותם. סיפורם הפך למיתוס, ולסמל גבורה.

                                          אנדרטה לל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה, מתוך ויקיפדיה

3 תגובות:

yeal goldberg אמר/ה...

כל הכבוד נילי. כתיבה רהוטה ומרתקת

אנונימי אמר/ה...

פוסט מעניין ומלמד. רק תיקון קטן - מפקד כוח הנוטרים החתום על המכתב לא נקרא קופל אלטמן. החתימה היא Cpl Altman, כלומר קורפורל (רב"ט) אלטמן.

אנונימי אמר/ה...

מה שם כותב/ת המאמר?