יום שני, 27 בינואר 2014

"אנו חיים במאה העשרים - אני חי במעברה, המאה העשרים היא לא מקום לגור בו - גם מעברה לא" - 49 שנה לזכייתו של הסרט "סאלח שבתי" בשני פרסי גולבוס הזהב

אפרים קישון (1924-2005) נולד בהונגריה, בשם פרנץ הופמן ומאוחר יותר שינה לפרנץ קישהונט. עלה לארץ בשנת 1949. את שמו העברי קיבל קישון מידיו של פקיד הסוכנות בנמל. לדברי קישון, שאל אותו פקיד הסוכנות לשמו וכאשר נענה "פרנץ" אמר: אין דבר כזה, ורשם "אפרים," וכך עשה גם ביחס לשם משפחתו. היה סופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי, במאי קולנוע ותיאטרון ישראלי וחתן  פרס ישראל למפעל חיים. הוא הבמאי הישראלי הראשון שסרט בבימויו היה מועמד לפרס אוסקר, וכן הישראלי הראשון שסרטים בבימויו זכו בפרס גלובוס הזהב.
בין סרטיו הבולטים: "השוטר אזולאי", "ארבינקה", "סאלח שבתי" שאף זכה בשני פרסי גלובוס הזהב.
בין ספריו ניתן למנות את:  "ובאחד האמשים", "תיבת נח, מחלקת תיירים", "הכל תלוי", "העולה היורד לחיינו" ו"סימון אנד שוסטר".

תחילת דרכו בעיתונות הישראלית
את דרכו בעיתונות הישראלית החל בשנת 1951 בכתיבת טור סאטירי בעיתון היומי בעברית קלה "אומר" ומאוחר יותר אף בעיתון האם "דבר" בו פרסם סאטירה בשם "תעלת בלאומילך". באותה שנה יצא לאור ספרו הראשון בישראל, "העולה היורד לחיינו", שנכתב בהונגרית ותורגם לעברית. שמו של הספר שיקף את תוכנו שעסק בעיקר בחוויות חייהם של עולים חדשים. בשנת 1952 החל לכתוב טור סאטירי קבוע בשם "חד גדיא" בעיתון "מעריב". קישון התמיד בכתיבת המדור כשלושים שנה, כאשר בעשרים השנים הראשונות פורסם הטור כמעט מדי יום.
השפעתו של קישון על התרבות הישראלית היא עצומה וניכרת בתרומותיו לשפה העברית ובהמצאת מטבעות לשון, לא פחות מאשר בתרומותיו כמבקר חברתי ביצירותיו הכתובות, המומחזות והמוסרטות.

הביקורת של אפרים קישון כלפי הממסד הייתה חדה, אך ההומור שעטף אותה הפכה להיות נטולת בוטות.
וכך כתב קישון לגולדה במאמר שפרסם בעיתון מעריב מן התאריך – 3 בדצמבר 1971:
"היא יודעת נוסף לכל להזדעזע באנגלית מצוינת. היא מכירה את המגרש....היא לא רוצה להיבחר מחדש......האמביציה היחידה שלה, להשאיר אחריה גבולות שאינן מכריחים אותנו לצאת למלחמה בכל עשר שנים...איך היא עומדת בנטל הבלתי-אפשרי הזה, מניין לה הכוחות הנפשיים והפיסיים בגיל שלה? לאלוקים תשובות, אולי. אנחנו יכולים רק לנפנף לה מכאן מעבר לאוקיינוס. ולומר לה, שאנחנו אוהבים אותה..."
גולדה בתגובה, החמיאה לקישון באומרה: "...ישר כח לא רק מפני שנעים לקרוא דברים טובים, אבל מתוך הערכה לאומץ לבך כפי שאתה מבטא אותו ברשימה זו"  [תעודה1]

ב-1964, הסרט "סאלח שבתי" אושר להקרנה, וב-31 בינואר 1965, זוכה הסרט בשני פרסי גלובוס הזהב .
 
"...אנו חיים במאה העשרים...אני חי במעברה...,
המאה העשרים היא לא מקום לגור בו...גם מעברה לא..."
 

להלן קטע מהתסריט הכולל דיאלוג מתוך הסרט בין סאלח שבתי, העולה החדש החי במעברה הסמוכה לקיבוץ, לבין פרידה, מזכירת הקיבוץ הממחיש את ההבדלים התרבותיים בין העולים החדשים לצברים הוותיקים (תעודה 2).
 
                                                         קטע מתוך הסרט (יוטיוב)

 
 
על הסרט
הסרט, מבוסס על סדרת מערכונים קצרים שנכתבו על-ידי קישון ללהקת "בצל ירוק".
סאלח שבתי, שם שהפך למושג, היה למעשה השתקפות סיפור קליטתם של עולים מארצות מצוקה.
סאלח שבתי הוא עולה שהגיע מאחת מארצות ערב יחד עם משפחתו המורחבת, אשתו ועוד שבעה ילדים (ודמות נוספת של אישה זקנה בלתי מזוהה שהצטרפה אליהם), בשנות ה-50 המוקדמות, מעט לאחר הקמת מדינת ישראל. עם הגיעו לישראל נשלח סאלח למעברה ומתרגל במהירות לחיי המקום ואף מגיע למעמד של מנהיג הקהילה, שנמצאת ליד קיבוץ אידיאולוגי. סאלח אינה דמות חיובית בתכלית. הוא עצלן המתחמק מעבודת דחק המוצעת לו, ומעדיף לשחק שש-בש בבית הקפה במעברה.
עם התקרבות מועד הבחירות, נציגים ממפלגות שונות מציעים לו הצעות שונות (כמו למשל, שיכון), ומבקשים בתמורה שיפעל כקבלן קולות וידרבן את כל אנשי המעברה להצביע עבורם. אבל סאלח הוא אדם ישר ותמים מטבעו. הוא מתמודד עם הביורוקרטיה הישראלית הצעירה, מנצל את חולשותיה הידועות ולבסוף מנצח אותה וזוכה לדירת שיכון חדשה.
באחד מראיונותיו לכבוד הצגת הסרט, אמר אפרים קישון בצניעות אופיינית: "איני יודע מדוע, אך לעולם תהיה לי התחושה כי אני נטע זר בנוף הזה. הצברים אף פעם לא יסכימו לקבל אותי כאחד משלהם". (חירות, 12 ביוני 1964).
קישון בכישרונו המיוחד, והיוצא דופן, ניסה לייצג בסרט את ה"אזרח הקטן", לשמש לו לפה ולהתריע על הקיפוח.
הסרט אושר להקרנה על-ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות. להלן קישור לאישור הבקשה. (תעודה 3) וקישור לבקשה (תעודה 4) 




 
ב-31 בינואר 1965 – זוכה סרטו של קישון "סאלח שבתי" בשני פרסי גלובוס הזהב.
 
תגובות על הסרט

הסרט זכה לתגובות רבות –
עיתון "הארץ" כתב ב-7 ביוני 1964, כי ההתנגשות בין שתי התרבויות – המזרחית והאשכנזית כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרט, יכולה להיות מקור של הבנה, הצלחה והומור לטוב-לב, אם שתי התרבויות מכירות בליקויים שלהם ומערבבות אותם יחד בכור ההיתוך.

"העולם הזה" כתב ב-10 ביוני 1964, כי הסרט מציג סאטירה טובת לב על החברה הישראלית. דמותו של שבתי מעוצבת על-ידי המציאות הישראלית: משטר המפלגות, בעיות השיכון, הפרוטקציה והתנכרותה של החברה הקיבוצית. 
 
ב-5 בפברואר 1965, בירך טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה את אפרים קישון על סרטו: "סאלח שבתי" וכך הוא כתב: "...מהמפעל "התרבותי" שלי, אני שולח לך ברכות חמות על הצלחות המפעל "התרבותי" שלך. הוא ממשיך, "בני החושך" עדיין לוחמים נגד הופעת "סאלח שבתי", אבל לפחות במקרה זה, אני בטוח שהניצחון יהיה עם "בני האור"... .(תעודה 5)

ביקורת
למרות הצלחתו הכבירה של הסרט, במיוחד בקרב בני עדות המזרח, נמתחה עליו ביקורת קשה באמצעי התקשורת. הביקורת הייתה בשני פנים: על איכות הסרט ועל דרך הצגת הדמויות בו.
טענתם של מבקרי הקולנוע הייתה שזהו סרט מסחרי ירוד שרמתו היא כשל סרטוני פרסומת, עם כישורי משחק ותסריט דלים. בסרט מובלטים הנושאים: ההתנגשות בין בן עדות המזרח העני לממסד האשכנזי האטום, קשר רומנטי בין אשכנזי המזוהה עם הממסד ונערה ענייה מעדות המזרח, והצלחתו של בן המזרח להערים על האליטה האשכנזית השלטת.
בשנים האחרונות הועלתה מצד מבקרים שונים טענה כי "סאלח שבתי" מציג את דמותו של בן עדות המזרח כדמות סטראוטיפית ונלעגת, דמות של חסר השכלה שמצליח להסתדר בעזרת תחבולות שונות שהוא נוקט ולא בעזרת כישורים אחרים. יחד עם זאת, הסרט לועג לא פחות לילידי הארץ, ה"צברים" ומתארם כיהירים ואטומים כלפי העולים וכל מי שאינו נמנה עם חברתם. קישון בתגובה לביקורת, העיד שאת הסרט יש לבחון במונחים סאטיריים, שהופנו בעיקר כנגד הפוליטיקאים ואנשי השלטון ודרך יחסם לאדם הפשוט.

ביקורת מצד הממסד
הגורמים הממלכתיים ואנשי הסוכנות ראו בשלילה את השפעת הסרט על הכנסות המגבית המאוחדת. אולם ההצלחה העצומה שזכה לה הסרט בארץ ובחו"ל, הפריכה כליל את טענות מבקריו.
שיגורו של "סאלח שבתי" אל מחוץ לגבולות המדינה נתקל בשעתו לא רק בתרעומת כללית בעיתונות. גולדה מאיר הורתה לא להוציא מן הארץ את המוצר המסחרי הירוד, לדעתה האחידה של הביקורת המקומית. לאחר זכייתו של הסרט בשני פרסי "גלובוס הזהב", קמה מאיר וחזרה בה. יתר על כן, היא אמרה בחיוך הלבבי שלה: "לטעות זה אנושי". 

הסרט - סאלח שבתי – נציגות ישראלית בחו"ל
הסרט הוצג בניו יורק במשך תשעה חודשים רצופים ואף זכה בפרסים רבים. במסגרת "שער הזהב", זכה בשני פרסים: אחד עבור התסריט הטוב ביותר והשני עבור השחקן הטוב ביותר. במסגרת "גלובוס הזהב" גם זכה בשני פרסים: אחד עבור הסרט הזר המצטיין, והשני עבור "כוכב המחר". הסרט אף הועמד לפרס האוסקר בין חמשת הסרטים הטובים ביותר שהופקו מחוץ לארצות הברית.

אפרים קישון היה בין המועמדים לקבלת פרס ישראל לשנת תשנ"ז.
ב-6 ביוני 1995, במכתב ששיגר למחלקה לפרסי ישראל, במשרד החינוך והתרבות, תחת הכותרת "צדק לעצמנו" - כתב שלמה להט כי "אלפי ההומורסקות של אפרים קישון הן אבני דרך לא רק של ההומור הישראלי, אלא גם של החיים בישראל".
שבח וייס כתב בין היתר כי "ההומור הוא ספרות רציני ביותר, אולי רציני מכל, בעיקר בחיי העם היהודי.."
אורי אורבך כתב בכשרונו הציורי כי "קישון הוא שחפר לנו את תעלת בלאומילך והכניס את השועל ללול התרנגולות".
עמוס קינן כתב כי "...קישון קבע נורמות תרבותיות בחברה שהוא היה חדש בה לגמרי. הוא האיש הזה שבא מהונגריה, הוא לימד את עדות המזרח איך להיות עדות המזרח...המהגר הזה בא וראה שיש לפניו דבר אמורפי שזה פשוט עיסה שאפשר ללוש אותה...ואלמלא האנשים שלשו את זה, הנלושים לא היו יודעים בכלל שהם קיימים..."
שרת החינוך, לימור לבנת, הודיעה על זכייתו של הסופר, הסטיריקן והמחזאי אפרים קישון, בפרס ישראל למפעל חיים, ו
ב-2002, הוענק  לו הפרס על תרומתו הייחודית והרבגונית לתרבות בתחומי הספרות, ההומור והסאטירה, העיתונות, התיאטרון, הקולנוע והאמנות.
 
ב-29 בינואר 2005, נפטר אפרים קישון. כך כתב אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, במכתב לבני משפחת קישון: "....פרס ישראל שהוענק לו, תיקן את תחושת ההחמצה שהיתה לו לגבי הממסד התרבותי הישראלי...מותו הוא אבדה גדולה לחברה הישראלית, ליכולת ביקורתה העצמית וליכולת חיוכה וסליחתה על מעידותיה..." [ג/13457/61].

אין תגובות: