יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

שמונה עשרה שנה לפטירתו של הרב משה צבי נריה

היום, לפני  18 שנה (12 בדצמבר 1995, י"ט בכסלו תשנ"ו), נפטר הרב משה צבי נריה, ממתווי דרכה של הציונות הדתית בדורות האחרונים, אידיאולוג חינוכי של תנועת הנוער הדתית-לאומית "בני עקיבא" וממעצבי פניו של הנוער הדתי-ציוני, יזם והקים את ישיבת בני-עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה, ואח"כ רשת ענפה של ישיבות תיכוניות ואולפנות, וזכה עוד בחייו לכינוי "אבי דור הכיפות הסרוגות".

הרב משה צבי נריה (מנקין) נולד בשנת 1913 לאביו פתחיה, מתלמידי ה"חפץ חיים", ששימש כרב בכמה קהילות ברוסיה, ולאמו רחל, בת רב, אישה משכילה, יודעת שפות שסייעה בידי הפונים אליה בתכתובות רשמיות.

משה צבי מנקין קיבל חינוך תורני בבית הוריו וב"חדר". המהפכה הקומוניסטית לא היטיבה עם המבקשים לקיים אורח חיים דתי ומשה מנקין המשיך ללמוד בתנאי מחתרת בישיבות מינסק ושקלוב. הסכנות הכרוכות בקיום אורח חיים זה שימשו עבורו "בית ספר מצוין לציונות דתית" וחזקו את שאיפתו להגיע לארץ ישראל. משנודע לו כי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי לארץ ישראל,  פועל להצלת בני ישיבות מרוסיה ומגייס עבורם אשרות כניסה (סרטיפיקטים), פנה במכתב בקשה אל בנו של הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה, ותוך זמן קצר נענה. בקיץ 1930 הגיע לארץ ישראל, עלה לירושלים, הצטרף לישיבת מרכז הרב, הפך לתלמידם המובהק של הרבנים קוק, האב והבן, ויצר עימם קשר עמוק תוך שהוא מפתח ומאמץ כדרך חייו את חזון הרבנים ותפיסת ארץ ישראל המיוחדת שלהם הכורכת את תורת ישראל, ארץ ישראל ודאגה לכלל ישראל מתוך תחושת ערבות הדדית.
בתקופת זמן זו, ותוך כדי לימודיו בישיבה, התוודע לתנועת הנוער "בני עקיבא" הצעירההוזמן להרצות בפני חניכיה והפך למרַכֵּז סניף ירושלים. הרב מנקין התגלה כבעל כישרון ספרותי, כתב מאמרים רבים בעיתון התנועה תחת שם העט "נריה" שלימים אומץ על ידו כשמו העברי, כתב שירים ואף כתב את המנון התנועה. תחת שתדלנותו של הרב נריה נאות הרב אברהם יצחק הכהן קוק לחרוג מיחסו המסויג ולעבור לתמיכה ולעידוד גלוי בתנועת הנוער הדתי-לאומי "בני עקיבא" ונחשב מתוקף כך עד היום למורה דרכה הרוחני.

הרב נריה היה קשוב לבני הנוער על התלבטויותיהם ושאיפותיהם האופייניות לגילם ולתקופתם ובעיקר לקשייהם בשמירת אורח חיים דתי בחברה הולכת ומתחלנת והגיע למסקנה כי אין תחליף לישיבה כמוסד רוחני העומד בפני הסחף החילוני. יחד עם זאת ביקש והצליח להקים מוסד תורני המותאם לרוחות העת החדשה ולמפעל החלוצי-ציוני הנבנה בארץ ישראל, ישיבה היודעת לקרב את בני הנוער לתורה ואת מחויבותם לקיום מצוותיה מתוך גישה פדגוגית מקורית המשולבת בעבודת כפיים וזיקה לשירת הארץ ומעניקה חוויה רוחנית, דתית וחברתית לתלמידיה. וכדבריו: "אנו רוצים לגדל צבר בלי קוצים, תלמיד ישיבה בן הארץ". ב-י' חשוון ת"ש (23 באוקטובר 1939)  עלה הרב נריה עם 13 תלמידים לגבעה קטנה בכפר הרא"ה וייסד בה את ישיבת בנ"ע הראשונה. הישיבה שילבה, לראשונה בעולם הישיבות, עבודת אדמה ולימודי קודש ביחד, הרבנים-המורים פעלו מתוך גישה מקרבת ומשתפת ("רפובליקה של תורה") ובאקלימה הרוחני ניתן מקום רחב לשירה ולניגון ברוח הקו האידיאולוגי.

ישיבת בנ"ע בכפר הרא"ה הייתה מרגע היווסדה מפעל חלוצי ייחודי שקלט אליו תלמידים מקבוצות אוכלוסייה שונות (תהליך שהוגדר לימים כ"אינטגרציה"), ובגל העלייה הגדול של ראשית ימי המדינה סייע בידי תלמידים שבקשו להמשיך בלימוד תורה למרות קשיי המימון וצרכי פרנסת משפחותיהם הדוחקים, כפי שניתן לראות ממכתב המופנה אל הרב נריה בט"ו אייר תשי"ג (30.4.1953), המשקף היטב את רוח תקופה זו.

לצדו של הרב נריה עמד בעת הקמת הישיבה הרב אברהם צוקרמן שבמשך עשרות שנים שימש כמנהל הישיבה ולאחר מותו של הרב נריה, כראש הישיבה ודרכיהם נקשרו לאורך שנות דור ובנו יחדיו את המפעל החינוכי הגדול שהצמיחה ישיבת כפר הרא"ה: "מרכז ישיבות בני עקיבא", שהרב נריה עמד בראשו עד לפטירתו.

הרב נריה זיהה את המציאות המשתנה גם בימי ראשית הישיבה וגם בשנים שיבואו אח"כ ופעל להתאים את משנתו החינוכית-דתית אליהם. כך נעתר לדרישת הורים בעידודו של הרב צוקרמן להכניס לישיבה בכפר הרא"ה לימודי חול במסגרת תיכונית (על חשבון עבודות הכפיים) כדי לאפשר לבוגרים רכישת מקצוע מכובד וכך הרחיב במרוצת השנים במסגרת הישיבות והאולפנות הרבות שנוסדו את תחומי הלימוד המותאמים לסוגי אוכלוסיות שונות ברוח אמרתו של הרב קוק "הישן יתחדש והחדש יתקדש".

אישיותו התורנית, הציונות-לאומית של הרב נריה עשו אותו, בשנות החמישים, מעורב בהליך קביעת סדרי התפילות שיאמרו בבתי הכנסת ביום העצמאות. במכתב מפורט, מנוסח כמיטב המסורת הרבנית, פונה הרב נריה ביום י"ט סיוון תשט"ז (29.5.1956) אל הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג, ושוטח בפניו שתי סוגיות הקשורות ליום זה: האחת עוסקת בתעניות בה"ב – תעניות הציבור שנהוג לקיים בימי ב' ה' ו-ב' הראשונים של חודשי חשוון ואייר. הרב נריה נדרש לשאלה מה דינה של תענית זו אם תיפול ביום העצמאות, ומשיב לאחר דיון מעמיק כי שמחת יום העצמאות קודמת לתענית ועל כן ניתן לדחותה. הסוגיה השנייה עוסקת בשאלה האם יש לומר את תפילת ה"הלל" (אוסף פסוקי התהילים הנאמרים בימים טובים) ביום העצמאות: בשלמותה או בחצייה, עם ברכה או ללא ברכה. הרב נריה מזכיר במכתבו את דברי הרב הרצוג הטוען כי אמירת "הלל" בלא ברכה אינה אלא קריאת אוסף פסוקי תהילים, אולם בסופו של דיון הלכתי קובע כי אין ביום העצמאות שלמות מספקת כדי לומר הלל שלם בברכה ולדעתו יש לקרוא ביום העצמאות (ביום בלבד ולא בערב) חצי הלל בלא ברכה: "ודומה שראוי להבליט בו ביום, מצד אחד ערכו וחשיבתו של יום ומצד שני חוסר שלמותו, שכיוון שאין הגאולה שלמה ובית מקדשנו ותפארתנו ועיר קדשנו עדיין נתונה בצרה ובשביה, והנס איננו שלם, הרי גם ההלל איננו שלם."
דעתו של הרב נריה לא התקבלה בציבור הדתי-לאומי ובמרבית בתי הכנסת הציוניים נאמרת ביום העצמאות תפילת הלל בברכה, אם כי עד כה, לא נפסקה הלכה ברורה ומקובלת על כל המגזר הציוני בנושא.

במשך שנים רבות לא נעתר הרב נריה להפצרות חבריו כי ישתלב בעשייה הפוליטית והעדיף להתמקד בעשייה החינוכית. הוא שינה את דעתו לקראת הבחירות לכנסת השביעית (17.11.1969 – 21.1.1974) בשל מה שראה כשינויים מתוכננים בחקיקה שעלולים להביא לפגיעה קשה בחינוך הדתי בכלל ובישיבות התיכוניות בפרט. הרב נריה ניאות להציג את מועמדתו ונבחר לחבר כנסת מטעם סיעת המפד"ל, אלא שהאווירה הפוליטית, העכורה לעיתים, לא הייתה לרוחו והרב נריה הסתפק בקדנציה אחת ושב מיד לאחריה אל מפעל חייו: תחום החינוך, ההדרכה וטיפוח מרכז ישיבות בני עקיבא.

הרב נריה פרסם ספרים רבים: על הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, דברי תורה, מועדי ישראל ועל ענייני מדינה וארץ. הרב זכה גם לתמיכה בהוצאת ספריו מטעם "קרן עמוס לסופרים" שליד לשכת נשיא המדינה והודה לנשיא נבון על כך.

על מפעל חייו זכה, בשנת 1978, בפרס ישראל על "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה".

פעילותו בכנסת התמקדה בתחומי חינוך ורווחה. בין היתר היה אחראי על השוואת תגמולי המילואים שמקבלים תלמידים בישיבות גבוהות לתלמידים במוסדות להשכלה גבוהה, שכן עד לתיקון לחוק, לא קבלו חיילי מילואים, תלמידי ישיבות גבוהות תגמול עבור תקופת שירותם, בניגוד לחיילי מילואים, סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה כפי שצוין בתלונה שקיבל הרב נריה בנושאכתוצאה מפעילות ממושכת הועבר תיקון לחוק המכליל גם תלמידים במוסד תורני בין הזכאים לתגמולי מילואים והרב נריה בירך על המוגמר (בשנת 2008 התקבל החוק החדש – חוק שירות מילואים)

תקופת כהונתו בכנסת אפשרה לרב נריה להכיר מקרוב יותר את ראש הממשלה גולדה מאיר. הרב נריה העריך אותה בשל דבריה ונאומיה שנבעו לא אחת "מעומק הנשמה היהודית", מהנקודה היהודית השמורה בה ("פינטעלע יוד") ובשל היותה  "אם גדולה בישראל, בת ישראל לדורותיה, נכדת יהודי קדוש עז רוח שעמד על נפשו וקידש שם שמיים בגבורת נשמה..." (וכיוון בדבריו לסבה של גולדה מאיר מצד אביה שנחטף בילדותו לצבא הצאר, ובמשך שלוש-עשרה שנות שירותו המשיך כמיטב יכולתו לשמור את מצוות היהדות ולא נגע במאכל טריפה). את הערכתו זו ביטא במכתב ששיגר אליה לאחר פגישתה עם האפיפיור פאולוס השישי ב-15 בינואר 1973 בקריית הווטיקן. ביקור זה, שהתקיים, כפי שכתבה מאיר בזיכרונותיה, באווירה רגועה ולבבית לאחר שתי דקות ראשונות קשות ומתוחות, היה מפגש שני של ראש ממשלת ישראל עם פאולוס השישי. הפגישה הראשונה התקיימה בתקופת כהונתו של ראש הממשלה לוי אשכול, בינואר 1964, עת ביקר האפיפיור בישראל והייתה טעונה מתח רב ואווירה קרירה ואף עוינת בשל סירוב הכס הקדוש לקיים את הפגישה הרשמית בירושלים. (פירוט נוסף על הפגישה בספר ההנצחה לנשיא זלמן שזר (עמ' 465-463) שראה אור בהוצאת ארכיון המדינה). ע"פ דוח שגריר ישראל ברומא שנכח בפגישה, מאיר לא היססה הפעם להדגיש בנחרצות בפני האפיפיור את זכותם של היהודים לחיות בשלום בארצם, את שאיפתם לחיי שלום למרות המלחמה שגזרו עליה שכנותיה ואת זיכרונות העבר המכתיבים את התנהלותם כיום. "משך הרבה דורות לא יכולנו לעשות דבר. זכרוני הראשון הוא שבגיל חמש הייתי בקייב והיה פוגרום, וכל מה שיכול היה לעשות אבי היה לתקוע מסמרים על מנת לחזק את הדלת...".
על התנהלותה זו בירך אותה הרב נריה בחום: "יישר כוחך כב' רה"מ – על עמדת הקוממיות שלך... יכירו וידעו כל המתרפסים והמאבדים עשתונותיהם בעמדם לפני רוזני-ארץ, איך לכבד את מקור-מחצבתם..."

אותם דברים ממש הנובעים "מעומק הנשמה היהודית", היו חסרים לרב נריה בדברי גולדה מאיר בתקופה הקשה של שלהי מלחמת יום הכיפורים, והוא מצא לנכון לפנות אליה בעניין זה.

לאורך השנים, לפני תקופת כהונתו בכנסת וגם לאחריה, התבלט הרב משה צבי נריה בתמיכתו ברעיון שלמות הארץ, חתם, עם אישי רוח נוספים, על כרוזים בנושא, תמך בהתיישבות בכל חלקי הארץ, ליווה באהדה את הקמת "גוש אמונים" והעניק לו תמיכה מוסרית ואידיאולוגית. היה מראשי המתנגדים לנסיגה מסיני ולפינוי חבל ימית בשנת 1982, אך מאידך פעל למנוע כל התפתחות שתוביל למלחמת אחים. בעקבות אירועי ימית ובשל מה שנתפס על ידו כחולשתה של המפד"ל בטיפול בנושא, פרש הרב נריה מחברותו במפד"ל וחבר לרב חיים דרוקמן ולחנן פורת בהקמת מצ"ד (מחנה ציונות דתית)

עמדותיו אלה, הביאו את הרב נריה לפנות אל נשיא המדינה, חיים הרצוג, חניכו לשעבר בתנועת הנוער "בני-עקיבא" בבקשה להתעלות מכל אותם "לקויים במחלת המזוכיזם" השוללים את היותו של הנשיא קשוב לכל מגזרי האוכלוסייה, ולחון את אסירי "המחתרת היהודית" ובמיוחד בעת הזו שבה מתחיל הנשיא את תקופת כהונתו השנייה. הנשיא הרצוג לא נענה לבקשתו, הן בשל ראייתו את מעשי חברי המחתרת כחמורים במיוחד והן כדי שלא לבדל בינם לבין אסירים אחרים. (מכתב התשובה מופיע בספר ההנצחה לנשיא חיים הרצוג (עמ' 503-502) שראה אור בהוצאת ארכיון המדינה.

בשנת 1993, על רקע התנגדותו הנחרצת והכואבת להסכמי אוסלו בין ישראל לבין אש"ף, הקים הרב נריה, יחד עם הרב שאול ישראל והרב אברהם שפירא את "איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל". בתקופה מתוחה זו רבו הטוענים כנגד הרב על כי זנח את עמדתו הציונית וכי אין עוד מדינת ישראל ראויה בעיניו. תלמידו משכבר בישיבת כפר הרא"ה, חנן פורת, ביקש למחות כנגד כוונה זו ותיאר במילים נרגשות ("מעט מן האור" ערב ראש השנה תשס"א) את תפילת הרב נריה המשלב את מנגינת "התקווה" ומנגינות שירי הפלמ"ח בתפילת ראש השנה ויוצר בתרכובת זו תפילה מחוזקת ועוצמתית למען  קיום ריבוני של עם ישראל בארצו.

הרב נריה נפטר בסמוך ליום הולדתו ה-83 בי"ט כסלו תשנ"ו (12 בדצמבר 1995) מותיר אחריו, מלבד משפחתו הענפה, דורות של תלמידים, מפיצי תורתו ודרכו החינוכית בעשרות מוסדות לימוד בכל רחבי הארץ שחלקם נושאים את שמו. לזכרו הוקמה עמותת "לאורו נלך" המקיימת, בשיתוף מנהל החברה והנוער במשרד החינוך, פעילות חינוכית הבאה לשלב תלמידי שמיניות בפעולות התנדבות בתחומי רווחה וחינוך מתוך התמדה, אחראיות, חיזוק תחושת הערבות ההדדית וחיזוק הזהות הלאומית-דתית.

מילותיו האחרונות, בהיותו על ערש דווי בטאו את אהבתו לארץ ישראל ולעם ישראל ולקדושתם, ותמצית דבריו "קדושה אני מבקש...תנו לי קדושת ארץ ישראל..תנו לי קדושת אהבת ישראל" אף זכתה להלחנה ונשמעת על ידי אלפי תלמידיו.

אין תגובות: