יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

דברי ראש הממשלה דוד בן גוריון בכנסת: "אנו רואים חובה להצהיר שירושלים היהודית היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל" - במלאת 64 שנים למעבר הכנסת לירושלים על רקע החלטת האו"ם על בינאום ירושלים


היום לפני 64 שנים ב-26.12.1949 נפתחה ישיבת הכנסת הקבועה הראשונה בירושלים בעקבות ההחלטה שהתקבלה בכנסת ב-13.12.1949 להעביר את הכנסת מתל-אביב לירושלים. החלטה זו התקבלה על-רקע החלטה לבינאום ירושלים שהתקבלה באו"ם כמה ימים קודם לכן ב-9.12.1949. לרגל תאריך זה אנו מפרסמים כמה מסמכים הקשורים לתהליך שהוביל לקבלת ההחלטה ולמכלול ההחלטות שהתקבלו ביחס למעמדה של ירושלים במסגרת ההתנגדות של ממשלת ישראל לתכנית הבינאום. בהמשך הפרסום מובא מקבץ ברכות מאזרחים שנשלחו לראש-הממשלה דוד בן-גוריון וליושב-ראש הכנסת יוסף שפרינצק כתגובה להחלטה על המעבר ולמעבר עצמו.


"בית פרומין" - משכן הכנסת הישן, ראשית שנות ה-50, מתוך ויקישיתוף
הכנסת הראשונה הוקמה תחת השם "האסיפה המכוננת" שנבחרה ב-25.1.1949 והתכנסה לראשונה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים ב-14.2.1949 (ט"ו בשבט תש"ט). כעבור יומיים מהתכנסותה הראשונה התקבל באסיפה חוק המעבר, על פיו שונה שמה ל"כנסת הראשונה" וכך היא הפכה מגוף מכונן לגוף מחוקק רגיל. בימיה הראשונים, החל מ-8.3.1949, קיימה הכנסת את ישיבותיה במוזיאון תל-אביב (שהיה ממוקם אז בבית דיזינגוף – כיום "היכל העצמאות") ולאחר מכן ישבה כתשעה חודשים בבניין קולנוע "קסם" שבכיכר הכנסת בתל-אביב (בניין זה הפך מאוחר יותר להיכל האופרה הישראלית ונהרס ב-1988).

ב-9.12.1949 התקבלה בעצרת האו"ם ברוב גדול הצעה מטעם המשלחת האוסטרלית הקוראת לבינאום ירושלים (הפיכתה לעיר בין-לאומית בשליטת האו"ם) בהתאם להחלטת החלוקה מ-29.11.1947. ממשלת ישראל שהתנגדה בחריפות לתכנית הבינאום נקטה במהלכים דיפלומטיים והסברתיים שונים בנסיון למנוע את קבלת ההחלטה עוד בשלב הדיונים שהתקיימו באו"ם לפני ההצבעה. כחלק ממהלכים אלה נשא רה"מ דוד בן-גוריון נאום בכנסת ב-5.12.1949 שבו הוא  הביע את עמדת הממשלה לגבי ריבונות ישראל בירושלים המערבית ולגבי מעמדה הסימבולי כבירה היסטורית: "אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק בלתי-נפרדת ממדינת ישראל... ירושלים היא לב-לבה של מדינת ישראל... אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו"ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל – בבירת הנצח של ישראל".

הניסוחים המעורפלים במקצת בנאום זה שנישא לפני קבלת ההחלטה באו"ם הפכו לכמה החלטות קונקרטיות שהתקבלו בישיבת הממשלה הראשונה שהתכנסה אחרי ההצבעה באו"ם ב-11.12.1949. בדיון שלפני קבלת ההחלטות הסביר בן-גוריון מדוע לדעתו אין צורך להכריז על ירושלים באופן רשמי כבירת מדינת ישראל: "אם הממשלה תהיה בירושלים, ממילא תהיה הבירה, לא קבענו את הקריה כבירה, אבל אם הממשלה יושבת פה, הרי היא בדיעבד הבירה, נעשה בדיעבד את ירושלים לבירה...". ניתן להבין מכאן שבן-גוריון נמנע מהצהרה רשמית מסיבות דיפלומטיות והעדיף לקבל החלטות מעשיות שיהפכו את ירושלים לבירה בפועל. לאחר מכן הגיש בן-גוריון לממשלה הצעה להחלטה בת ארבעה סעיפים שהתקבלו לאחר מכן בהצבעה עם תיקונים קלים.

ההצעה המקורית הייתה: "א. הממשלה מודיעה שגם אחרי החלטת או"ם, עמדתה בעניין ירושלים, כפי שהוצהרה בשבוע שעבר, לא השתנתה; ב. החלטת האו"ם אינה בת ביצוע ולא נוכל לשתף פעולה בביצועה; ג. הממשלה ממשיכה להעביר משרדיה לירושלים; ד. מציעים לכנסת להעביר את מושב הכנסת לירושלים". סעיפים א' וב' התקבלו כהחלטת ממשלה ללא מתנגדים בעוד שלגבי סעיפים ג' וד' העוסקים במעבר משרדי הממשלה והכנסת לירושלים התפתחו חילוקי דעות שהובילו לדיון והצבעות ביניים שבסופם התקבלו שני הסעיפים בנוסחים חדים יותר. ביחס לסעיף ג' הציע שר הדתות הרב יהודה לייב מימון מתנועת "המזרחי" לקבל החלטה בנוסח חד משמעי יותר: "הממשלה עוברת לירושלים" ואחרי שבהצבעת ביניים על הצעה זו מול ההצעה של בן-גוריון נוצר תיקו, התקבל כפשרה ברוב גדול נוסח ביניים: "ממשיכים בהעברת הממשלה לירושלים".

לפני ההצבעה על סעיף ד' העוסק במעבר הכנסת הציע שר האוצר אליעזר קפלן להסיר אותו מסדר היום אך דעתו נדחתה וסעיף ד' התקבל ברוב גדול (1:5) ודווקא בנוסח מעט חד משמעי יותר מהנוסח המקורי: "מציעים לכנסת לעבור לירושלים". בנוסף לכך הוחלט להודיע את החלטת הממשלה ביחס לסעיף ד' (יחד עם שאר הסעיפים) במליאת הכנסת ולא להסתפק בינתיים בהודעה בוועדת חוץ ובטחון, כפי שהציע שר הפנים משה שפירא מ"הפועל המזרחי". חילוקי הדעות ושינויי הנוסח מעידים על החששות ההשלכות הצפויות בתחום הדיפלומטי, שליוו את דיוני הממשלה. בישיבת ממשלה זו התמנה שר האספקה והקיצוב דב יוסף למרכז הוועדה המרכזת את מעבר משרדי הממשלה לירושלים. בהמשך נציג מקבץ הערות שכתב ביחס  לנוסח הודעת ראש-הממשלה בכנסת שבן-גוריון העביר לעיונו.

הודעה זו הועברה לכנסת יומיים אחרי ישיבת הממשלה ב-13.12.1949 בנאום שנשא בן-גוריון במליאה. ביחס לנוסח הנאום התקיים דיון מקדים בממשלה באותו יום והוא אושר לבסוף על-ידי השרים במלואו. לכן להלן מובא הטקסט של הנאום (תעודה מס' 1) שהודפס יום קודם בנוסח זהה לנאום שנשא בן-גוריון בפועל למחרת במליאת הכנסת (מתוך תיק שסימולו פ-714/7 בארכיון המדינה). טקסט זהה מופיע בדברי הכנסת. הנאום כלל בתוכו  הצהרה ברורה יותר מאשר בנאום הקודם מ-5 בדצמבר לגבי היותה של ירושלים בירת מדינת ישראל: "למדינת ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית...". ארבעת הסעיפים שעליהם החליטה הממשלה ב-11 בדצמבר לא הובאו כסעיפים נפרדים אלא כחלק מהרצף של הנאום, אך התוכן היה זהה להחלטת הממשלה. ההתייחסות להחלטת האו"ם כהחלטה בלתי ניתנת ביצוע מבחינת ישראל נומקה במילים: "ולו רק בגלל התנגדותם הנמרצת והנחרצה של תושבי ירושלים..." בתוספת משפט "ריכוך": "יש לקוות שעצרת האו"ם תתקן במשך הזמן השגגה שיצאה הפעם מפי הרוב, ולא תנסה כלל להטיל משטר של דיכוי על עיר הקודש...".

בהקשר אנו מביאים מקבץ הערות בכתב-יד שרשם השר דב יוסף (תעודה מס' 2) על גב עותק של הנאום שקיבל מבן-גוריון (מתוך תיק פ-714/7). יוסף היה שותף להחלטת הממשלה לגבי אי ביצוע החלטת האו"ם, אך מההערה הראשונה שלו ("חסר שלא נשתף פעולה עם או"ם") ניתן ללמוד שתמיכתו בעניין הייתה מסוייגת והוא חשש מכך שהנאום של בן-גוריון יוביל להתנגשות דפלומטית עם האו"ם. לכך ניתן לצרף הערה נוספת שממנה משתמעת ביקורת מסויימת על אחד המשפטים בנאום של בן-גוריון : "יהודי ירושלים לא ישלימו, אז מה יקרה?". ניתן להבין משאלה רטורית זו שדב יוסף לא אהב את השימוש שעושה בן-גוריון בהתנגדות של תושבי ירושלים כנימוק לחוסר היכולת של ישראל ליישם את החלטת האו"ם.

נחזור לנושא מעבר הכנסת לירושלים, שאליו התייחסו שתי הפסקאות האחרונות בנאום של בן-גוריון. בפיסקה הראשונה התייחס בן-גוריון להעברה הקודמת של הכנסת מירושלים לתל-אביב בפברואר 1949 כאילוץ שנבע מהיעדר "סידורים המספיקים לפעולתה הנורמלית בעיר הבירה" וסיים במשפט: "הסידורים הדרושים בירושלים הולכים ומסתיימים ואין עוד מניעה לחזרת הכנסת לירושלים, אנו מציעים לכם להחליט על כך". עם סיומו של הנאום הועברה ההכרעה למגרשה של מליאת הכנסת שהחלטה על המעבר לירושלים היה בסמכותה ומעניינת העובדה שההחלטה התקבלה בסופו של דבר ללא הצבעה על-ידי יושב-ראש הכנסת יוסף שפרינצק.

במהלך הדיון מסרו כל ראשי סיעות האופוזיציה (מפ"ם, "חירות", "הציונים הכלליים", מק"י ו"הלוחמים") הודעות המתייחסות להודעת הממשלה. כל ראשי הסיעות למעט מאיר וילנר ממק"י הביעו בדבריהם תמיכה במעבר הכנסת לירושלים, יחד עם הבעת ביקורות על הנאום בהיבטים אחרים. לאחר מכן ניתנה לבן-גוריון זכות התגובה והדיון הסתיים בדברי סיכום שפרינצק: "למרות הגישות השונות שנשמעו בהצהרות הסיעות, הריני יכול לקבוע, שהכנסת כמעט כולה מאוחדת בעיקר הדברים של ראש הממשלה ואני מודיע בזה שהישיבות של הכנסת לאחר חג החנוכה יתקיימו מחדש בירושלים" ("דברי הכנסת" – מושב שני של הכנסת הראשונה, כרך 3, ע' 287). שפרינצק התבסס על העובדה שנוסח הנאום של בן גוריון אושר על-ידי שרי הממשלה ולכן ייצג את עמדות כל סיעות הקואליציה. הצירוף בין תמיכת סיעות הקואליציה בנאום כולו לתמיכה במעבר לירושלים שהובעה על-ידי כמעט כל ראשי סיעות האופוזיציה היוו לפי פרשנותו של  שפרינצק החלטה בפועל של הכנסת לעבור לירושלים, שאותה הוא רשאי ליישם ולהורות על ביצוע המעבר בלי להביא את העניין להצבעה במליאת בכנסת.

בעקבות הנאום של ראש-הממשלה וההחלטה שהתקבלה בפועל ע"י יושב ראש הכנסת נשלחו לשניהם מכתבי ומברקי ברכה על-ידי אזרחים השמורים בארכיון המדינה (בתיק שסימולו ג-5441/15). מכתב אחד נשלח זמן קצר אחרי לאחר מכן ב-15.12.1949 על-ידי אחד מאנשי העליה השניה בשם דוד בדר (1950-1875). בדר היה ממייסדי קבוצת "אחווה" וקומונת הפועלים בפתח-תקווה, ממייסדי חבורת "מעבר" ופעיל במרכז העליה של הסתדרות העובדים. בנוסף לכך כיהן כיו"ר גוף בשם "ועדת ציון" (ציון – בשורוק) שנוסד במועצת פועלי תל-אביב ב-1941 וטיפל בהקמת מצבות ובשיקום קברים של חללי תנועת הפועלים בכל רחבי ארץ-ישראל. במכתב זה (תעודה מס' 3) שמוען בנוסף לבן-גוריון גם לשפרינצק פנה בדר לשני האישים במשותף: "אנו הפועלים הוותיקים הנקראים העליה השניה, מתגאים בכם שזכינו לשני כוכבים אשר דורכים לנו בישראל שלנו. עם הוצאת מחשבת העם לפועל, לעבור חזרה לבירתנו הניצחית כך היתה דעתכם תמיד וכעת אתם מוציאים לפועל, אנו אומרים לכם יישר כוח!".  

מברק נוסף נשלח לבן-גוריון ב-25.12.1949 על-ידי אזרח בשם חיים אריה רייזקינד ערב מעבר הכנסת לירושלים. במברק זה (תעודה מס' 4) כתב רייזקינד במילים מליאות פאתוס: "ברכת לב נאמנה לרגל העברת משרדי הממשלה ופתיחת ישיבת הכנסת בירושלים עיר הבירה הנצחית. יהי רצון שהחזרת עטרת ירושלים ליושנה תהי לנצח ולסימן טוב לנו ולשלום העולם ותקויים הנבואה: 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' וגם: 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך'...".

למחרת ב-26.12.1949. נפתחה ישיבת הכנסת הראשונה בירושלים בבניין הסוכנות היהודית (שבו התכנסה פעמיים גם בראשית דרכה בפברואר 1949, כאשר עוד נקראה "האסיפה המכוננת") ומעבר חגיגי זה תועד בעיתונות. להלן ציטוט מכתבה שפורסמה בנושא זה בעיתון "דבר": "והנה חוזות עיניהם של תושבי ירושלים בשיבת הכנסת והממשלה לעיר הבירה. לצעד זה יש ותהיה השפעה עצומה. אפשר לחוש זאת ממש באווירו של הרחוב, בעיניו של כל עובר אורח. נעים להיות היום אורח בירושלים, כי בכל אשר תפנה תתקבל בסבר פנים יפות ובשמחה....".

מכתבי ומברקי ברכה נוספים המשיכו להגיע לבן-גוריון בתקופה שאחרי ביצוע המעבר ואחד מהם נכתב על-ידי אפרים הראובני, גם הוא איש העליה השניה. ראובני היה חוקר חשוב של צמחיית ארץ-ישראל (1953-1881) שהגה את תכנית להקמת גן בוטני שיכלול את כל מיני צמחיית ארץ-ישראל המוזכרים בתנ"ך ובספרות התורה שבעל פה בשם" גן הנביאים ורז"ל" (תכנית זו יושמה רק אחרי מותו על-ידי בנו נוגה הראובני שהקים בשנות ה-60 את "נאות קדומים"). במברק זה (תעודה מס' 5) בירך הראובני את בן-גוריון בברכה קצרה שכולה ציטוט מתוך ספר תהילים: "לדוד מזמור - תהילים קוף יוד – מטה עוזך ישלח אלקים מציון".

 כמה חודשים לאחר מכן ב-13.3.1950 עברה הכנסת מבניין הסוכנות ל"בית פרומין" (הידוע גם בשם "הכנסת הישנה") ברחוב המלך ג'ורג' במרכז העיר. בניין זה שימש כמשכנה הזמני של הכנסת למשך 16 שנים ופעלו בו הכנסות הראשונה עד השישית. באוגוסט 1966 בעת כהונת הכנסת השישית עברה הכנסת למשכנה הקבוע בגבעת רם שבו היא יושבת עד היום.
 
ראש-הממשלה דוד בן-גוריון ושר החוץ משה שרת במליאת הכנסת ב"בית פרומין", 1952, מתוך ויקישיתוף

אין תגובות: