יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

"כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב": מבחר תעודות על הענקת פרס נובל לש"י עגנון ולנלי זק"ש, 10 בדצמבר 1966


"ביום ג' 13 בדצמבר 1966 יצא ש"י עגנון לדרכו משטוקהולם ונסתיים שבוע של חוויות, של כבוד והדר לש"י עגנון אישית, למדינת ישראל ולעם היהודי אשר איש מאלה שנכחו בו לא ישכחנו", כך דיווח השגריר הישראלי בשטוקהולם יעקב שמעוני לשר החוץ על אירועי השבוע שבו ניתן פרס נובל לספרות במשותף לסופר ש"י עגנון  ולסופרת נלי זק"ש פרס נובל לספרות מוענק מדי שנה, החל משנת 1901, על ידי האקדמיה השוודית, לסופר, שיצר את "היצירה יוצאת הדופן ביותר בעלת נטייה אידאליסטית".

הכול החל ב- 18 באוקטובר 1966. באותו היום קיבל עגנון שיחה מפתיעה מיגאל לוסין מקול ישראל בה בישר לו לוסין על זכייתו בפרס הנובל. לוסין ביקש לראיין את עגנון על זכייתו בפרס אך עגנון המופתע כינה את הידיעה "עורבא פרח" וביקש לא לפרסם את הידיעה לפני שתהיה מוסמכת לחלוטין. הוא הגדיר את עצמו בפני לוסין כאיש שאינו אוהב פרסים, שכל מאוויו הוא לכתוב ושעל כך הוא מוסר נפשו. אין הוא רוצה לשים ללעג את כבוד מדינת ישראל אם יתברר שאין לידיעה שחר ועל כן הוא חוזר ומבקש להיזהר בפרסום הידיעה עד לאישורה. עגנון אף הוסיף שבדרך כלל יש לו "הרגשת הלב ואם אינו מרגיש כלום – תדע לך שאין בזה כלום". (קישור לשיחה המוקלטת). השגריר בשטוקהולם, יעקב שמעוני, נאלץ לשלוח בעקבות אירוע זה מכתב התנצלות לועדת הפרס בשטוקהולם על כך שהידיעה הגיעה אל עגנון באמצעות הרדיו הישראלי שלא המתין להודעה הרשמית. למרות שההודעה הרשמית משטוקהולם טרם התפרסמה מיהר הנשיא שזר, שפעל רבות להענקת פרס נובל לעגנון, לשלוח לעגנון ברכה, השמורה בבית הספרים הלאומי, ובה כתב: "אשריך כי זכית לכתר ספרותי עולמי זה, שהיצירה העברית חיכתה לו זה כמה. תבורך כי פתחת ראשונה את שער הכבוד והתהילה המיוחל". ב- 30 באוקטובר לאחר שקיבל הודעה רשמית על זכייתו בפרס פרסם עגנון תגובהלמברכיו באמצעות לשכת העתונות הממשלתית: "לחסידי אומות העולם שבארץ ושבחוצה לארץ שברכוני לקבלת פרס נובל. ה' ישמח את לבכם כאשר שמחתם את לבי בברכותיכם הנאמנות. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועליכם בעולם שברא לכבודו".
מיופה הכח השוודי בישראל מבשר לעגנון על החלטת האקדמיה השוודית להעניק לו פרס נובל 20.10.1966
אחת הסוגיות שהועלו על ידי השגריר הישראלי בשטוקהולם, בהתכתבותו עם משרד החוץ בירושלים לקראת טקס הנובל, הייתה שאלת השפה בה יוצג עגנון והשפה בה ינאם בטקס קבלת הפרס. השפה הבינלאומית היחידה בה שלט עגנון הייתה גרמנית ונראה שלא יסרב לנהל את שיחותיו הלא רשמיות בשפה זו אולם עגנון החליט שאת נאומו הרשמי לא ישא בגרמנית ועל כן הבטיחה השגרירות לדאוג לתרגום נאומו. שמעוני ביקש לשאול את פי עגנון לדעתו בעניין זה והביע את דעתו שלו שנראה די מוזר ובלתי הולם כי חתן הפרס הישראלי-עברי יבורך בגרמנית דווקא. מצד שני ייראה די מוזר אם האקדמיה תברך את עגנון באנגלית או בצרפתית כשעגנון אינו דובר שפות אילו. בסופו של דבר הציע עגנון שכדי לא להכביד על הציבור הוא יאמר בקולו 2- 3 פסקאות בעברית ואחר כך יוקרא התרגום. באירועים שיערכו בקרב הציבור היהודי ידבר באידיש ובעברית. עגנון ביקש שגם במסיבת העיתונאים בה ישתתף יפנו אליו בשאלות בשוודית ולא בגרמנית. במכתבו אל מנהל קשרי תרבות במשרד החוץ ציין השגריר שמעוני שחשוב שעגנון בנאומיו השונים ידגיש את היותו סופר עברי, את מעמדו וחלקו בתחיית הספרות העברית ואת התהליך בכללו של תחיית הלשון והתרבות העברית, שאינה חלק מתחיית העם היהודי בישראל, בניין הארץ וקיבוץ הגלויות. שמעוני הסביר שהדבר חשוב משום שגם האקדמיה השוודית בהנמקת החלטתה וגם התקשורת הציגו את עגנון כסופר יהודי שתיאוריו את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה הם העיקר בה והזכירו פחות כי הוא ישראלי הכותב בעברית.

עם היוודע זכייתו של עגנון בפרס היוקרתי העלה חיים יחיל, אז ראש המרכז לתפוצות במשרד ראש הממשלה, בפני שגרירי ישראל את השאלה כיצד למנף את זכיית עגנון בפרס ולהעלות בהזדמנות זאת את קרנה של הספרות העברית בקרב העם היהודי בתפוצות ובקרב העמים. במכתבו מ- 23 באוקטובר הציע יחיל בפני נמעניו להפיץ תרגומים מסיפורי עגנון. תכנית נוספת הייתה שלאחר קבלתו את הפרס בשטוקהולם  ימשיך עגנון לביקור בלונדון ובפאריס, שם יביא בפני ציבור של סופרים, אנשי אקדמיה, עיתונאים, סטודנטים ישראליים, תלמידי בתי ספר עבריים ובני נוער את דבר השפה העברית. עגנון אכן נסע ללונדון ולפאריס לאחר סיום שהותו בשטוקהולם. מרדכי שניאורסון, מנהל המחלקה לקשרי תרבות ומדע במשרד החוץ דיווח עליהם לשר החוץ ופרט בפניו את משמעויותיו של הפרס מלבד היוקרה וההכרה להן זוכה מקבל הפרס: ההד הבינלאומי והפרסום הנרחב בעיתונות העולמית משווים לפרס ערך מדיני כמעט: מבחינתה של מדינת ישראל הייתה זו הזדמנות יחידה במינה להקרין דיוקנה הרוחני של ישראל, להפגין את מקוריות יצירתה, את תחייתה של הספרות העברית החדשה ולגלות את דמותה התרבותית של המדינה לציבור שלא הכיר צדדים אילו שלה ושרואה בה רק "מחנה נצור שכל מרצו ואונו רתומים לאתגרי שעה ולמבצעי בטחון". שניאורסון הוסיף שעבור הקהל היהודי הייתה זו חווית חג ומקור לגאווה וגם אירוע שיש בו כדי לחזק את הזיקה למדינה ולהשפיע על יחסו לישראל כאל מרכז יצירה רוחנית שאף גויים הכירו בערכה. את הביקור, ובעיקר את החלק הצרפתי שלו הגדיר שניאורסון כהצלחה רבתי. המקום צר מלהכיל את מספר המבקשים לשמוע את עגנון: "הקהל אפף את הסופר העברי בגילויי חיבה והתלהבות ואיני מהסס לומר כי היה זה מפגן תרבותי ישראלי שלא היה כדוגמתו בבירת צרפת...ההתעניינות שנתעוררה לרגל ביקור זה מצאה ביטויה גם בעיתונות, ברדיו ובטלויזיה שהקדישו מקום נרחב לחתן הפרס והעלו הישגיה של הספרות העברית המתחדשת בישראל...".

בדיווחוהנזכר למעלה של השגריר שמעוני לשר החוץ מ-13 בדצמבר, מייד לאחר עזיבתו של עגנון את שטוקהולם, סיכם: "עגנון עצמו היה נפלא ועשה רושם רב על כל אלה שנפגשו עימו. אף כי היו שעות שבהן נתערערו במקצת מצבו הגופני והרגשתו, ונאלצנו לבטל השתתפותו באירועים אחדים, הוא עמד במאמץ הפיזי והעצבי ברוח טובה ובכוח חיות. הוא שפע סיפורים, מעשיות ואנקדוטות, ואם חששנו שאולי לא ימצא נושאי שיחה עם פוגשיו השוודיים או שפה משותפת עימם, הרי חשש זה נתבדה לחלוטין. בטקסים הרשמיים, שמפניהם חשש עגנון עצמו, עמד בסדר גמור, בכבוד ובצורה נאה".

שמעוני מציין פרסום רב מאוד בעיתונות השוודית לעגנון ולנלי זק"ש. אחד העיתונים כתב: עם כל הכבוד לחתני הפרס בפיזיקה, בכימיה וברפואה – גיבורי היום הם עגנון ונלי זק"ש. שמעוני ריכז את מאמרי העיתונות בנושא, שלח אותם אל משרד החוץ (תרגומים לאנגלית של חלקם מרוכזים בתיק שבו שמור הדו"ח שלו) וסיכם את הדברים: עגנון ונלי זק"ש "גנבו את ההצגה" בצורה שלא ראיתי כמותה בחגי נובל אחרים. המקום המרכזי בעמוד הראשון של העיתונים, עמודים שלמים בפנים, צילומים ללא סוף, התעניינות מדוקדקת בכל פרט ופרט, חיבה ויקר. "מובן, היה בכך גם משום סקרנות בשל האקזוטיות של עגנון (מדוע חובש כיפה? מדוע אוכל על כלי זכוכית? וכל הווי היהודי המיוחד לו). אולם הייתה ניכרת בעיתוני שוודיה חיבת אמת לשני חתני הפרס לספרות, ואם הצלם תפס אותם ביחד – נלי זק"ש מתקנת את העניבה הלבנה, השניים מתנשקים וכו' – הרי הובלטו צילומים אלה ביתר פרסומת".

עגנון הותיר בידי שגריר ישראל בשטוקהולם עותקים מספריו וביקשו להעניקם למלך שוודיה ולנכדתו כריסטינה. חודשיים לאחר שובו משטוקהולם כתב לו שמעוני וסיפר שבסעודה רשמית מטעם המלך הזדמן לו לשוחח עם המלך ובשיחה הזכיר המלך את עגנון בחיבה ובחמימות והביע תקווה כי הסידורים שנעשו למענו בשטוקהולם בכלל ובארמון המלך בפרט הניחו את דעתו. "השתדלנו מאוד" ציטט שמעוני מפי המלך שביקש למסור דרישת שלום חמה לעגנון. שמעוני הזכיר במכתבו לעגנון את מכתב התודה מאת מזכיר המלך בשם המלך וצירף העתק של מכתב שקיבל מן השלישה של הנסיכה כריסטינה.

 את מבצע פרס הנובל לעגנון סיכם מרדכי שניאורסון כמשימה לא פשוטה הכרוכה בדאגה לכל הסידורים שהיו כרוכים בשהותו של עגנון בשטוקהולם – עגנון קשיש וחולה, שומר מצוות ומקפיד על הלכות הכשרות ומשנה דעתו לבקרים. משרדהחוץ הנחה את הנציגות בשטוקהולם לקראת בואו של עגנון לשוודיה: עגנון מבקש לאכול אוכל צמחוני בכלי זכוכית, לקבלת הפנים של האקדמיה השוודית שתיערך ביום שישי בערב ילך ברגל אם לא ירד גשם או שלג, הנציגות מתבקשת לדאוג למכונת גילוח על סוללות כדי שעגנון יוכל להתגלח תוך כדי נסיעה לטקס הענקת הפרס שיתחיל 20 דקות לאחר צאת השבת.


את הפרס חלקה עם עגנון המשוררת והמחזאית היהודיה נלי זק"ש. בדיווחו גילה שניאורסון שהיה חשש שתצמח אי נעימות כלשהי עם נלי זק"ש בשל קנאת סופרים אבל החששות נתבדו. עגנון הלך, ביוזמת השגרירות, לבקרה בביתה, נשקה לעיני המצלמות, שוחח עימה בידידות ובמחווה זה הפיג כל מתיחות אפשרית – לפחות כלפי הציבור. חיים יחיל במכתבו לראשי נציגויות העלה את הסוגייה כיצד יש לשלב באירועים לכבודו של עגנון אתהענקת הפרס לנלי זק"ש. יחיל מתלבט בפניהם באשר ליתרונות והחסרונות שבשילוב זה ורומז בדבריו לעצם הענקת הפרס במשותף: "מצד אחד יש בשילוב שני הסופרים מחווה לעם היהודי, אות הוקרה למשוררת אשר נתנה ביטוי  עז לשואת ישראל. מצד שני יש בה גם טשטוש הייחוד של היצירה העברית". בדו"ח למשרד החוץ מ- 14 בדצמבר (תעודה 1) כתב השגריר שמעוני על האופן שבו טיפלההשגרירות בעניין נלי זק"ש שמעמדם כלפיה לא היה פשוט: " מובן כי לא יהודים רבים לא הבחינו בין סופר ישראלי ועברי ובין סופרת יהודיה בגלות, אזרחית שוודיה, וראו את שניהם כאחד כ"שלנו" ללא הבדל. אולם גם נלי זק"ש עצמה הייתה צמאה ל"טיפול" מצידנו, להכרה בה מצידנו כ"שלנו". העובדה כי שני האירועים שלנו – ארוחת הצהרים עם הסופרים וקבלת הפנים הגדולה – ערכנו כמובן לכבוד עגנון (אותה הזמנו לאירועים אלה כאורחת בלבד) לא נעמה לה, ואף שלא נכנסתי עימה לדיון רציונלי מנומק מדוע זה חייב להיות ככה, והיא לא פירטה לי את עמדתה, אינני בטוח אם היא מבינה עד הסוף מדוע עגנון הוא חתן פרס שלנו באופן יותר מלא ויותר רשמי ממנה" .


דיפלומת פרס נובל של עגנון

אין תגובות: