יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

48 שנה לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לרפובליקה הפדרלית של גרמניה יחסים מורכבים: עננת זיכרון השואה אל מול הצורך הדיפלומטי


גולדה מאיר: "אומרים ששר חוץ טוב צריך לשים מחיצה בין השכל לבין הלב....,אם כך, אינני שרת חוץ טובה..."
מעריב, 14 במארס 1965

ב-12במאי 1965, כוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה המערבית.
בניגוד ליחסים דיפלומטיים אחרים שכוננה ישראל עם מדינות העולם, יחסי ישראל—גרמניה הינם יוצאי דופן וטעונים. הגורם המעצב אשר השפיע על יחסים אלו הוא ללא ספק, השמדת יהודי אירופה על-ידי גרמניה הנאצית בשואה.
בניסיונותיה הרבים של ישראל לכונן יחסים דיפלומטיים עם כמה שיותר מדינות, נעה ישראל בין השאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין הרצון לשפר את סיכויי הישרדותה של המדינה הצעירה שאך זה נולדה. לזה, התווספה גם האמונה כי לאחר נפילת הנאצים קמה 'גרמניה האחרת'.
לקראת פרסום נרחב בנושא "יחסי החוץ בין ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בין השנים 1967-1961" בעריכתו של ד"ר יהושע פרוינדליך, שחלקו הראשון 1961-1964 העוסק במהלכים שהבשילו לכדי כינון היחסים, כבר פורסם באתר האינטרנט של ארכיון המדינה, הרי מבחר תעודות מתוך הפרסום שעוסקות בכינון היחסים ומייצגות נקודות לאורך הדרך הארוכה הזו.
כבר בתחילת 1961, למרות מעמדה של המשלחת הישראלית שישבה בקלן ואשר עיקר פועלה היה ביצוע הסכם השילומים, ולמרות ההתנהלות היעילה של היחסים בין שתי המדינות במישור המעשי, היה ברור שחשיבותה הגוברת של גרמניה לכלכלתה ולביטחונה של ישראל, מעמדה המתחזק בעולם וקשריה עם העולם הערבי ועם מדינות המזרח התיכון מחייבים לפעול לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות.
דלתו של הקנצלר קונרד אדנאואר הייתה פתוחה לפני פליקס אליעזר שנער, ראש משלחת ישראל בקלן והוא פעל במישור הגבוה הזה. באוגוסט 1963הוא אף קיבל הבטחה מהקנצלר שמנוי וגמור עמו לכונן יחסים עם ישראל לפני תום כהונתו. (תעודה 1)
בצד ההכרה הייתה גם ההבנה שאין לקבל בשום פנים ואופן הצעות לכינון מדורג או חלקי של יחסים, דוגמת שיגור משלחת מסחרית לישראל, אלא לעמוד על כינון יחסים דיפלומטיים מלאים. (תעודה 2)
אולם הרגישות הרבה של שאלת היחסים עם גרמניה בחברה הישראלית , מנעה לפי שעה ממדינאי ישראל לחתור לכינון יחסים כאלו. גם מצדה של גרמניה המערבית התגלו היסוסים ונשמעו לעיתים אמירות שצרמו לאוזניים ישראליות. למשל במברק מן התאריך 12 בפברואר 1964, ממחלקת מערב אירופה אל משלחת ישראל בקלן מובא ציטוט מעיתון הירדני "אל-ג'יהאד" המצטט את הקנצלר ארהארד בעניין יחסי ישראל וגרמניה: "...בשום פנים ואופן איני מוכן לאבד ידידותם של 90 מיליון ערבים באזור חיוני זה בגלל ישראל...היא השיגה את פיצוייה בשביל קרבנות תקופת היטלר וקיבלה פי כמה ממה שהיה מגיע לה..." על גבי המברק, הערה של שרת החוץ גולדה מאיר בכתב ידה: "...אם לא אמר זאת, ואני מניחה שלא אמר, יש לדרוש ממנו תגובה פומבית..." – (ארכיון המדינה, חצ/3532/1).

הסתבר אפוא שהדרך לכינון היחסים, היתה ארוכה ומפותלת מאוד ולוותה בלא מעט דיונים, התנגדויות, פרוטוקולים וישיבות בעד ונגד. גולדה מאיר קיבלה את המשא-ומתן עם גרמניה ברגשות מעורבים, אם כי הכירה בחשיבות של צעד כזה עבור האינטרסים הישראלים. מכיוון שידעה שקרב היום שבו ייקשרו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבין גרמניה, הביעה תקווה בשיחות פרטיות כי "כאשר זה יתרחש...לא תהיה בישראל באותו יום או שתהיה חולה..." 
את המשא ומתן על הקמת קשרים דיפלומטיים ניהל אבא אבן, כסגן ראש הממשלה.
ואמנם ב-1965 כבר הבשילו המגעים שניהלו ישראל וגרמניה המערבית לכינון יחסים דיפלומטים מלאים בין שתי המדינות, שקודם לכן לא נקשרו עקב זיכרונות השואה ומשקעי העבר. ממשלת ישראל בראשותו של לוי אשכול, נענתה להצעתו של קנצלר גרמניה המערבית לודוויג ארהרד לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות. ההחלטה הזו  לוותה בישראל בקולות מחאה ציבורית של מי שהתנגדו לכך בכול תוקף.
בין המתנגדים החריפים לכינון היחסים היה מנהיג מפלגת "חרות" וראש האופוזיציה מנחם בגין. ב-16.3.1965, בדברים שנשא בגין בישיבת הכנסת, הביע התנגדות לכינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה. "....באביב 1965, מציעה מדינת הגרמנים למדינת היהודים לכונן תקינות מוחלטת...להחליף שגרירים... עם אחד לא שמח כי איננו .... עשרים שנה חלפו מן האביב ההוא...כבר עשרים שנה חלפו? והרי שבר בת עמנו עודנו בעצמותינו, בנפשותינו, בכל ישותנו. ומאידך גיסא – רק עשרים שנה חלפו מאז, וכבר מחליטה הממשלה של מדינת היהודים להחליף שגרירים עם מדינת הגרמנים..." (דברי הכנסת, 42, עמ' 1541-1545).
בשנה זו, מתעתד לצאת ספר ההנצחה להנצחת זכרו של ראש הממשלה מנחם בגין, וציטוט זה לקוח מתעודה מתוך הספר.

כרזה להפגנת עם נגד יחסים דיפלומטים עם גרמניה / ויקיפדיה

קולות המחאה  גברו כשהתברר שגרמניה המערבית מבקשת למנות את רולף פאולס, קצין לשעבר בצבא גרמניה הנאצית (הוורמאכט), בתור שגרירה הראשון בישראל. מינויו של פאולס עורר לא מעט תגובות, אחת מהן פורסמה במדור המכתבים של עיתון "הארץ" מה-26 ביוני 1965 בטענה כי זה לא נכון להכתים את הווארמאכט כולו, וכי התנהגות זו היא בבחינת הכללה גסה וחוסר טאקט כלפי כל אלה שאבותיהם, אחיהם או בניהם נפצעו ואף נפלו במלחמה, ביו אלה היו מתנגדים רבים למשטרו של היטלר.
ב-16 במארס קיימה הכנסת דיון מקיף על יחסי ישראל גרמניה. הדיון נפתח בהודעה של ראש הממשלה על החלטה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. בסיום הדיון קיבלה הכנסת החלטה על כינון היחסים. (דברי הכנסת, מושב רביעי של הכנסת החמישית, 16 במארס 1965, כרך 42, עמ' 1540- 1566). ממשלת גרמניה מצידה, הביעה שביעות רצונה מהחלטתה של ממשלת ישראל לכונן יחסים דיפלומטיים עמה. (תעודה 3)
במברק ששלח פליקס אליעזר שנער, (ראש משלחת ישראל בקלן) אל אריה לבבי, מנכ"ל משרד החוץ  ב-18 ביוני 1965 כתב על החלטת הגרמנים למנות את פאולס כשגריר. לדעתו, לאור המצב הרגיש בין הצדדים, יש לקחת בחשבון את הקשיים, ההיסוסים ודעת הקהל הכרוכות בכל פעולה שיש בה כדי לשנות את ההחלטה:  "....המפנה המפתיע בא כנראה מזה שהם התאמצו[הגרמנים] למצוא מועמד מתאים לפי הגדרתנו. הגיעו אחרי בדיקות ושיקולים רציניים שהוא המתאים ביותר..." (תעודה 4).
שרת החוץ סברה שממשלת גרמניה גילתה חוסר רגישות בעת שמינתה כשגרירה הראשון בישראל את רולף פאולס, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, אולם גרמניה התעקשה על מינויו. באוגוסט 1965 הגיש השגריר פאולס את העתק כתב האמנתו לשרת החוץ גולדה מאיר, והיא לא חסכה מילים באומרה כי "בישראל חיים מאות אלפים מניצולי השואה או כאלו שאיבדו משפחותיהם שם". פאולס ניסה לרכך האוירה המתוחה באומרו כי ביקר ביד ושם  ואף יעץ לכל גרמני לעשות כן. ("גולדה – גיאוגרפיה פוליטית" מאת מירון מדזיני, עמ' 366).
לגולדה היה ברור כי בכך נתנה ישראל חותמת סופית לתיאוריה שפיתח דוד בן-גוריון בנוגע ל'גרמניה האחרת', תיאוריה שגולדה לא הסכימה עמה כלל וכלל, אך הצדיקה את הסכמתה בטענה כי אין להתעלם ממעמדה של גרמניה באירופה ובצורך לנרמל את היחסים בין שתי המדינות. ("גולדה, ביוגרפיה", יוסי גולדשטיין, עמ' 448).
לא מפליא אם כן, כי מעמד טקס הגשת כתב האמנתו של שגרירה הראשון של גרמניה בישראל, רולף פאולס לנשיא שזר ב-19.8.1965, תואר בעיתונות כמתוח והתנהל באווירה קפואה, כשזעקות המשתתפים בהפגנת המחאה שנערכה מחוץ למשכן ממלאים את חלל הבית. גולדה מאיר תוארה כמי שעמדה בכול מהלך הטכס בפנים קפואות ונעצה את מבטה בשטיח שכיסה את רצפת האולם.  בתמונה מן הטכס המוצגת להלן ניכרת היטב תגובתה הסולדת של שרת החוץ לצעדו של השגריר הגרמני כשנישק את ידה.  
השגריר הראשון של ישראל היה אשר בן-נתן, ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון לפני כן. בן נתן שימש כשגריר עד שנת 1969.

השגריר הגרמני, רולף פאולס מנשק את ידה של שרת החוץ גולדה מאיר לאחר הגשת כתב האמנתו בבית הנשיא בירושלים. 19 באוגוסט 1965, מתוך אוסף לע"מ, צלם: משה פרידן

ב-13 במאי 1965 יצאה הודעה משותפת של ממשלות גרמניה וישראל על כינון יחסים דיפלומטיים ביניהן. ארכיון המדינה, חצ/3534/2 (תעודה 5)
עוד על יחסי ישראל—גרמניה ניתן לקרוא בפרסומים  שראו אור באתר ארכיון המדינה: 60 שנה להסכם השילומים, ו-45 שנים שנה לכינון היחסים עם גרמניה, חליפת מכתבים בין הנשיא זלמן שזר לאבא קובנר.
http://www.archive.gov.il/ArchiveGov/pirsumyginzach/HistoricalPublications/45IsraelGermany/ - 45 שנים לכינון יחסים עם גרמניה – חליפת מכתבים בין הנשיא שזר לאבא קובנר.

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2012/09/60.html - 60 שנה להסכם השילומים.

אין תגובות: