יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

לכבוד פתיחת שנת הלימודים – תזכורת מ"שיטת הזרמים" במערכת החינוך מימי ראשית המדינה


בימים אלו מלאו שישים שנה לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, שהיה מהחוקים החשובים ביותר מבין אלו שנחקקו במדינת ישראל מעולם בתחום החברה והתרבות. היום יחזרו מאות אלפי תלמידים אל בתי הספר במסגרת החינוך הממלכתי. רבים מהם אינם יודעים, מן הסתם, כי בימיה הראשונים של המדינה לא היה קיים כלל חינוך ממלכתי במובן המוכר לנו. עד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, ב-12 באוגוסט 1953, פעלה בארץ "שיטת הזרמים" שתחילתה עוד בראשית תקופת המנדט הבריטי. במסגרת שיטה זו השתייכו כל בתי הספר לכמה זרמי חינוך עצמאיים בעלי אוריינטציות אידיאולוגיות שונות. פיצול זה  כלל את הציבור החרדי ששלח את ילדיו לזרם החינוך החרדי (שהוקם פורמלית לאחר הקמת המדינה), את הציבור הדתי-לאומי ששלח את ילדיו לבתי הספר של זרם "המזרחי" ושני זרמים לא דתיים נפרדים: "הזרם הכללי" ו"זרם העובדים". חוק חינוך ממלכתי ביטל את שיטת הזרמים והשתית את החינוך על שתי מערכות: חינוך ממלכתי (שמיזג את שני הזרמים הלא דתיים) וחינוך ממלכתי דתי (שהיה למעשה המשכו של זרם "המזרחי"). כמו כן נשמרה עצמאותו של זרם החינוך החרדי מחוץ למסגרת החינוך הממלכתי.
"בעיית חינוך הנוער מסתדרת והולכת", קריקטורה של יוסף בס, 1950 (באדיבות עו"ד רפי בס)
לכבוד פתיחת שנת הלימודים אנו חוזרים לימיה הראשונים של המדינה ומביאים במסגרת פרסום זה כמה מסמכים המשקפים את היחסים המורכבים שהתקיימו בין שני הזרמים הלא דתיים. לפני כן נבהיר את השוני האידיאולוגי בין הזרמים. "זרם העובדים" השתייך להסתדרות העובדים הכללית ודגל במוצהר בערכי הציונות הסוציאליסטית ולכן הייתה לו זיקה פוליטית ברורה למפלגות הפועלים ובראשן מפא"י ומפ"ם. "הזרם הכללי" לעומתו היה באופן פורמלי זרם חינוכי א-פוליטי, אך בפועל התקיימה זיקה פוליטית לא פורמלית בינו לבין למפלגות "הגוש האזרחי" ובראשם מפלגת "הציונים הכלליים", שדגלו בגישה כלכלית ליברלית. "הזרם הכללי" אומנם לא חינך במוצהר את תלמידיו לערכי הליברליזם הכלכלי לתלמידים אלא רק לערכים ציוניים כלליים, אך ניתן לומר ש"הכלליות" של "הזרם הכללי" קיבלה גם היא צבע פוליטי כתוצאה מההתנגדות של ראשיו להנחלת הערכים הסוציאליסטים שהתקיימה ב"זרם העובדים".
למעשה לקראת הקמתה של המדינה, היו רבים, ובהם ראש הממשלה המיועד דוד בן-גוריון, שחשבו שעם הקמתה יש לבטל את שיטת הזרמים בחינוך שהתאימה לימי הפלגנות של טרום מדינה, ולהשתית אותו על חינוך ממלכתי אחיד לכולם. היו אף יוזמות שהגיעו מגורמים בתוך מערכת החינוך לאיחוד בין שני הזרמים שלא הגיעו לידי מימוש. אחת מהיוזמות הללו התגבשה פחות מחודש לפני הקמת המדינה במסמך בשם "היסודות האידיאולוגיים של בית הספר המדינתי בא"י – היסוד לאיחוד שני הזרמים בחינוך בא"י – הזרם הכללי וזרם העובדים" (מתוך אכריון התיק שסימולו בארכיון ג-850/7), שנכתב במשותף על-ידי שני מפקחים מ"הזרם הכללי" ו"זרם העובדים" שהועבר יחד עם מכתב נלווה ב-22.4.1948 למפקח הראשי על בתי-הספר של "הזרם הכללי". מסמך זה מדבר על הקמת מערכת "חינוך מדינתי", שבמסגרתה יפעלו בשלב הראשון שתי מגמות יסוד: "האחת הרוח ערכי ההגשמה הכללית והאחת ברוח ציונות ההגשמה הסוציאליסטית" כלומר שני הזרמים יוסיפו לפעול כשתי מגמות במערכת חינוך אחת במקום כשתי מערכות חינוך נפרדות. מהמשך המסמך משתמע שהכוונה היא לשלב מעבר שבסופו יאוחדו שני הזרמים לחלוטין על-בסיס יסודות אידיאולוגיים משותפים המוגדרים בחלקו האחרון של המסמך. במסגרת עקרונות אלה מדובר, בין השאר, על חינוך ל"אידיאלים של ההתיישבות העובדת הכפרית והעירונית על כל צורותיה.." ונראה שהכוונה היא ליצור מאזן ערכי בין הקיבוצים והמושבים המזוהים עם מפלגות הפועלים לבין המושבות והערים המזוהים יותר עם "הגוש האזרחי". בתוך "הגוש האזרחי" הייתה תמיכה רבה ברעיון המיזוג, אולם במפלגות הפועלים הייתה קיימת התנגדות עזה לביטול זרם העובדים שמשמעותו ויתור על חינוך ייחודי לערכיה. יוזמה זו לא הגיעה איפוא לידי מימוש והזרמים המשיכו לפעול עד לביטולם, כאמור,  מכוח חוק חינוך ממלכתי ב- 1953.
פעילותם הנפרדת של שני הזרמים הלא-דתיים הייתה כרוכה גם בתחרות שהתקיימה ביניהם על ליבם של הורי התלמידים. תחרות זו באה לידי ביטוי בכרוזים שפורסמו מטעם מערכות החינוך של שני הזרמים שבהם ניסו לשכנע את ההורים לרשום את ילדיהם לזרם שלהם ולא לזרם המתחרה. בכרוזים הללו נעשה שימוש גם במסרים פוזיטיביים לטובת הזרם המפרסם והן במסרים נגטיביים כנגד הזרם המתחרה.
להלן מובאות שתי דוגמאות לכרוזים משני צידי המתרס. מהצד של "הזרם הכללי" אנו מביאים כרוז לא מתוארך חסר כותרת מטעם הוועד המפקח על בי-הספר הכלליים ומהצד של "זרם העובדים" אנו מביאים "אגרת להורים - על חינוך בנינו" שפורסמה על-ידי ועדת החינוך של מועצת פועלי תל-אביב מיוני 1949 (שני הכרוזים שמורים בארכיון המדינה בתיק שסימולו פ-4082/6). המסר הפוזיטיבי המרכזי בכרוז מטעם "הזרם הכללי" לטובת הרשמה לבתי הספר שלו הוא: "בית הספר הכללי אינו מעמדי ואינו מפלגתי. מתחנכים בו ילדי ישראל מכל השכבות, העדות והמעמדות והוא חדור אהבת כל ישראל ומשמש ערובה לאחדות ישראל". מסר זה מדגיש את הערך של אחדות העם ומציג את "הזרם הכללי" כזרם ניטרלי שאין לו זיקה מפלגתית. כאמור, הצהרה זו הייתה נכונה ברמה הפורמלית, אך לא מדוייקת ברמה הבלתי פורמלית שבה הייתה זיקה בין "הזרם הכללי" ל"גוש האזרחי". המסר הנגטיבי שמופיע בסיום הכרוז הוא תמונת ראי של המסר הפוזיטיבי: "הרחיקו את ילדיכם הרכים מפוליטיזציה שיש בה נזק והרס". הכרוז לא מציין היכן קיימת אותה פוליטיזציה מזיקה שאליה הוא מתייחס, אך ברור שכוונתו היא בעיקר נגד "זרם העובדים" שהזיהוי הפוליטי שלו עם מפלגות הפועלים היה הרבה יותר ברור.
הכרוז מטעם זרם העובדים פותח דווקא במסר נגטיבי כנגד אפליה שנקטה לטענתו עיריית תל-אביב כלפי ציבור הפועלים בתחום החינוך לפני קום המדינה: "במשך שנים נתון היה ציבור הפועלים במצב של קיפוח מתמיד ביחס לחינוך בניו. שליטי העיר מ"הגוש האזרחי" שללו בכוח הרוב מאת ההסתדרות את האפשרות לתת חינוך לבני הפועלים ברוח הציונות העובדת". דברים אלו מתייחסים לעובדה שראשי עיריית תל-אביב מאז הקמתה ועד זמן פרסום הכרוז (מאיר דיזינגוף וישראל רוקח) השתייכו מבחינה פוליטית ל"גוש האזרחי". לטענת הכרוז מנעה עיריית תל-אביב בתקופת המנדט מציבור הפועלים להפעיל בתי-ספר מ"זרם העובדים" במסגרת הרשת החינוכית העירונית מסיבות פוליטיות. מהמשך הכרוז משתמע שבתי-הספר מזרם זה אומנם יכלו לפעול בתל-אביב גם בתקופת המנדט, אך מכיוון שלא קיבלו את חסות העירייה נדרשו ההורים שבחרו בזרם זה לשלם עבור לימודי ילדיהם סכום כספי גבוה יותר מאשר ההורים שבחרו לשלוח את ילדיהם למוסדות "הזרם הכללי". הכרוז מיידע את ההורים לגבי העובדה שמהקמת המדינה ואילך השתנה המצב והעיריה מחויבת להתייחס לכל הזרמים באופן שוויוני בתוקף החוק ולכן יוכלו לשלוח את ילדיהם למוסדות "זרם העובדים" בלי צורך "לשאת בעול כספי נוסף כלשהו". יש לשים לב לעובדה שבתקופה זו הקודמת לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, לא מדובר עדיין על חינוך חינם מטעם המדינה אלא רק על מניעת הפרשים בגובה התשלום בין הזרמים באמצעות השתתפות של העיריה במימון בתי-הספר.
בחלקו האחרון של כרוז מועבר מסר אידיאולוגי פוזיטיבי לטובת הבחירה ב"זרם העובדים: "מועצת הפועלים קוראת איפוא לחברים-ההורים: שלחו את בניכם למוסדות זרם העובדים, אשר בהם מתחנכים הם על עיקרי הנצח של תרבות ישראל המקורית, השכלה אנושית ולקראת חיים חדשים בחברה העובדת במדינת ישראל... אנשי העבודה והעמל נתבעים לדאוג לחינוך בניהם ולכוון את חינוכם בהתאם לקשריהם עם תנועת העבודה בארץ.". בדברים אלה אין אזכור מפורש של המונח "סוציאליזם" אך מההתייחסות ל"חברה העובדת" ו"תנועת העבודה" השתמעה זיקה פוליטית ברורה למחנה מפלגות הפועלים. כמו כן, בשונה מ"הזרם הכללי" שהציג את עצמו כעל-מעמדי הדגיש הכרוז את העובדה שקהל היעד של "זרם העובדים" הוא קבוצה מעמדית מובחנת - "אנשי העבודה והעמל", כלומר ציבור הפועלים והשכירים.
המחשה ספרותי מעניינת להבדלים האידיאולוגיים בין זרמי החינוך מהצד של הורים לתלמיד בית-ספר ניתן למצוא בספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך". עוז מספר בספרו על כך שבשכונת כרם אברהם הירושלמית שבה התגורר בילדותו פעלו שני בתי ספר: "בית החינוך לילדי העובדים על שם ברל כצנלסון" מ"זרם העובדים" ובית-הספר הדתי "תחכמוני" מזרם "המזרחי". מציאות זו הציבה דילמה קשה בפני אביו יהודה אריה קלאוזנר לאיזה בית-ספר מבין השניים לשלוח את בנו עמוס. הדילמה נבעה מכך שאביו היה איש חילוני שהזדהה אידיאולוגית עם התנועה הרוויזיוניסטית ממחנה הימין. העדפתו הטבעית הייתה לשלוח את בנו לבית-ספר מ"הזרם הכללי", אך מכיוון שבית-ספר כזה לא היה בנמצא בסביבתו הקרובה נאלץ להכריע בין שתי אפשרויות גרועות מבחינתו. עוז מתאר בספרו בסגנון אירוני במקצת את השיקולים שהובילו את אביו לבחור לשלוח אותו בסופו של דבר ל"תחכמוני": "תחכמוני היה זר לליבו החילוני-לאומי של אבי ולרוחו הנאורה והספקנית. בית-החינוך לעומתו  היה בעיניו מבוע של אינדוקטרינציה מפא"ית-מפ"מית ושל שטיפת מוח פלורטרית. לא נותר לו אלא לשקלל זו מו זו את הסכנה השחורה לעומת הסכנה האדומה ולבחור בסופו של דבר בקטנה שבין הרעות..." (מתוך: עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", הוצאת כתר,  2002, עמוד 325).
תיאור זה ושני הכרוזים שהובאו לפניו משקפים מערכת פוליטית ושיח אידיאולוגי השונים מאוד מאלה הקיימים בימינו, אך גם היום סוגיית התכנים החינוכיים המועברים בבתי-הספר היא סוגיה מרכזית בשיח הציבורי, על-אף השוני הרב בין החברה הישראלית של שנות ה-50 והחברה הישראלית העכשווית.

אין תגובות: