יום חמישי, 6 ביוני 2013

במלאת 40 שנים למותו של המשורר והמתרגם אברהם שלונסקי - חלק א'


"ידעו כל עיר, כל כפר ופלך, ראשית חכמה – מסים למלך! מסים, מסים ועוד מסים – ואין חסים על הכיסים!". משפט זה שכתב אברהם שלונסקי במחזהו "עוץ לי גוץ לי" מ-1964 נראה בימינו אלה אקטואלי מתמיד. בחודש האחרון מלאו 40 שנה למותו של המשורר, המחזאי, המתרגם, העורך, הלשונאי ואיש התרבות העברית. שלונסקי נולד במזרח אוקראינה בפלך פולטבה למשפחה יהודית מסורתית ציונית. בהיותו בן 13 נשלח לארץ ישראל כדי ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה. את שירו הראשון "בדמי ייאוש" פרסם שלונסקי בשנת 1919 בעיתון "השילוח" שהופיע אז בברלין. ב-1921 עלה ארצה כחלוץ, היה חבר בגדוד העבודה וחבר קיבוץ עין חרוד, שם עבד בחקלאות, בסלילת כבישים ובעבודות בניין. כעבור שנה עברו הוא ואשתו לוסיה להתגורר בתל אביב, שם התערה בחיי התרבות בארץ וכתב פזמונים לבמות הסאטיריות שפעלו אז ולנשפי פורים שהיו מסורת בתל אביב הקטנה. כמו כן ערך את המדורים הספרותיים בעיתונים אחדים - "דבר", "הארץ", "על המשמר" ואחרים.
שלונסקי הניח יסודות לזרם המודרני בשירה העברית. הוא סטה מדפוסי היצירה המקובלים של ביאליק ובני דורו, שבר את הצורות הספרותיות והכלים הספרותיים הנהוגים והכניס לשירה העברית תכנים חדשים, רוח חדשה וחולל תנועה ספרותית חדשה. שירתו היא שירה אינדיבידואליסטית קיצונית העגונה בתחומי היחיד. יש שטוענים שמבחינה לשונית חדשנית חטא שלונסקי לעתים בהפרזה ועושרו הלשוני ושליטתו בשפה היו לו לפעמים לרועץ בכתיבת השירה.
אברהם שלונסקי, 1936

שלונסקי היה נציג בולט בקבוצה "המורדת" בשירת ביאליק ודורו וב"פרוגרמה" של ביאליק לכנס את נכסי האגדה ושירת ימי הביניים של יהדות ספרד במקום לתת מקום ליצירה עברית חדשה. כ"מורד" ניסה שלונסקי ליצור שירה תוססת חדשה וצעירה, בהשראת המודרניזם האירופי, שלא התקבלה על ידי הממסד הספרותי בארץ ולגבש סביבו חבורת כותבים ברוח זו. ב-1925 הצטרף למערכת "דבר" ועבד בה כשנה, בתרגום, בסיגנון ובעריכת המוסף הספרותי. ב"דבר" פירסם משיריו ורשימותיו. כשפרש מ"דבר" סייע לאליעזר שטיינמן בהקמת השבועון "כתובים" מטעם אגודת הסופרים. סביב השבועון התרכזה קבוצת סופרים צעירים ששיוותה לו נוסח מרדני . משום כך הסירה האגודה לאחר שנה את שמה מ"כתובים" שהפך לביטאונה של אותה קבוצה אופוזיציונית. כאן פתח שלונסקי בפולמוסו עם ביאליק שיצר הדים רבים. שלונסקי ניסה להגדיל את מספר המשתתפים ב"כתובים" באמצעות פנייה לסופרים ולחוקרים – ביניהם יוסף קלוזנר וחיים הזז. במכתבו לקלוזנר (הנמצא במכון גנזים) טען כי "ודאי שאין אנשי "כתובים" חפים מחטאים, אך רק מי שטורח ועושה הוא גם חוטא, והסיבה העיקרית להתרחקותם של כמה וכמה סופרים מ"כתובים" הוא קו האמת שבהם, האמת שאינה יודעת משוא פנים, ובקו זה יש שאתה פוגע בקשיש ובגדול – ומוגי הלב נרתעים למחבואיהם שלא לקפח חס וחלילה את מעמדם או בדומה לזה". המאבק נגד ביאליק ובני דורו שהיה מתון בתחילת הדרך של "כתובים" הפך עם הזמן לגלוי ומושחז יותר. הסרת חסותה של אגודת הסופרים מכתובים גרמה לקשיים כלכליים. כדי להתמודד עם בעייה זו עשה שלונסקי מאמצים גדולים להגביר את תפוצתו של כתב העת ולצמצם בהוצאותיו. אולם כשזה לא הספיק מצא שלונסקי דרך חדשנית לגיוס כספים – מודעות פרסומת, שהוא עצמו חיבר את מרביתן (שלונסקי עצמו המציא את המילה "פרסומת" כתרגום למילה "רקלמה"). והנה צילום של העמוד האחורי של אחד מגליונות "כתובים":




ככל שהתגבר הקיטוב עם ביאליק וסופרי דור התחייה גדל מספר הסופרים והמבקרים שהתקיפו את אנשי "כתובים", דבר שגרם לשלונסקי ולשטיינמן להיות מיליטנטיים יותר. ראיית העולם הקוטבית של שלונסקי התעצמה. הוא ראה באמנות גבוהה ואליטיסטית ערך עליון. העולם להשקפתו התחלק לשניים – בחלקו החיובי עמד המשורר המרדן והחדשן, הדבק באמת שלו ונרדף בגללה (והוא עצמו משתייך לחלק זה) ובחלקו השלילי – המשורר שאינו מורד ואינו תר אחר דרכים חדשות, מתנהל על מי מנוחות והולך בדרך המלך הסלולה, בחייו שולטים הסדר, השלווה, הפשט במקום הסוד, הוודאות ולא הספקות. במאמרי הביקורת שכתב על מחנה ביאליק הדגיש את הניגודים שבין המחנות, כפי שהוא ראה אותם: השירה הקלאסית היא מתיפייפת, שבלונית, שגורה ונענית באופן מיידי לצרכי הדור ואילו השירה המודרניסטית מתמקדת בכאב האדם.

כאמור היה למאבק זה גם פן כלכלי. המצב הכספי של "כתובים" היה רע מאז ההתנתקות מאגודת הסופרים. נסיעות לאירופה לגיוס כספים לא הביאו לתוצאות המקוות. יתכן שבנסיבות אלה פנה שלונסקי לאיתמר בן אב"י  רגע אחד לפני הקרע הסופי בין שלונסקי ושטיינמן וסגירתו של כתב העת כדי לבקש את עזרתו ולא ברור מן המכתבים אם ביקש סיוע חומרי או שביקשו לכתוב ל"כתובים". על כל פנים ניכר במכתביו הצורך הדחוף בעזרה:



מכתבי אברהם שלונסקי לאיתמר בן אב"י נמצאים באוסף יד בן צבי בארכיון המדינה


החבורה שהתגבשה סביב "כתובים" הקימה במחצית 1933 את כתב העת "טורים" בעריכתו של שלונסקי בדגש על עידוד כוחות צעירים, טיפוח ערכי ספרות כללית ותגובות חריפות לקו השמרני בספרות העברית דאז. באותו זמן גובשה גם קבוצת "יחדיו" שהוציאה לאור את יצירות המשמרת הצעירה בשירה ובסיפור (נתן אלתרמן, לאה גולדברג, ר. אליעז, מ. לוין ושלונסקי עצמו). זרם זה המשיך לעורר עליו ביקורת גם בתקופה זו.  דוגמא לכך אנו מוצאים במאמרי הביקורת של אהרן ראובני בכתב העת בוסתנאי, שנשמרו בארכיון משפחת בן-צבי ( ראובני היה אחיו של יצחק בן צבי): "שירי א. שלונסקי – בעייה מעניינת מבחינה ספרותית פסיכולוגית. בקראי אותם אני שואל את עצמי לפרקים אם יש בהם שירה. כי אמנם המליצה שוטפת אותם, ולא מעט קרחות פרוזאיות ופייטניות תמצא בתוכם...יש גם שירים ליריים פיוטיים, ויש יסודות שיריים מצויינים – חמרי בניין יפים למלאכת מחשבת. אבל טיב חומרי הבניין אינו קובע את ערכו האמנותי של הבניין הבנוי. שיר אינו שירה, כמו שגוף אינו אדם – אם אין בו רוח חיים, לא יועילו לו כל איבריו...כוחו של שלונסקי רב בלהטי לשון ובלהטי חריזה. אין לאמר כי רוב המצאותיו הלשוניות והחרזניות משובחות הן. ואם יש בהן מוצלחות מאוד – יש גם גרועות לא מעט. טעמו בחרוזים אינו עולה בד בבד עם יכולתו לחרוז. בחידושיו נראית רוח של התחכמות, רדיפה אחר רבותה, ורוח של שירה מהם והלאה...". בהזדמנות זאת נזכיר את הפרסום שלנו על  מכתבי רחל המשוררת. רחל, אשר מכתביה כללו קיטונות של ביקורת נוקבת על רבים מן האוחזים בעט בדורה, ציינה לחיוב את שירתו של שלונסקי : "שירי שלונסקי בראשונה נראו לי כבדים, מסולסלים...אבל צריך לקרוא אותם פעמים אחדות, במנגינה אשכנזית דוקא, ואז נשמעים בהם צלילים פטטיים נפלאים וריטמוס נרגש...".

חבורת "יחדיו" במרפסת קפה אררט, בתל אביב, 1938. מימין לשמאל: יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה ליפשיץ (אוסף פרטי של ליובה גולדברג במוזיאון ארץ ישראל)

עוד על חיי שלונסקי ,יצירתו ועל הפולמוס עם דור התחייה אפשר לקרוא בספרה של חגית הלפרין: המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, תל-אביב, 2011
בפרסום ההמשך, שיעלה ביום ראשון הקרוב,  נביא דברים על מפעל התרגום של שלונסקי וגם מדבריהם של נשיאי ישראל, זלמן שז"ר ואפרים קציר, על שלונסקי ויצירתו.



אין תגובות: