יום חמישי, 15 בנובמבר 2012

"לאיזו מטרה מקימים הנאצים את החומות?" - 72 שנים לסגירת "הרובע היהודי" בוורשה מאחורי חומה

בוורשה, בירת פולין, הקימו הנאצים את הגטו הגדול ביותר באירופה. לפני המלחמה ישבו בוורשה 375,000 יהודים – כ-30 אחוזים מאוכלוסיית העיר. לאחר כניעת פולין, בספטמבר 1939, סבלו יהודי ורשה מהתנכלויות אכזריות וגויסו לעבודות כפייה. בנובמבר 1939 פורסמו הגזרות הראשונות נגדם והם חויבו לשאת סרט זרוע לבן עם מגן דוד כחול. שורה של צעדים בעלי צביון כלכלי גרמו לאובדן הפרנסה והיכולת לקיים את משפחתם.

באוקטובר 1940 (ביום כיפור תש"א) הודיעו הגרמנים על הקמת רובע יהודי בורשה. הם לא כינו אותו "גטו", אלא "רובע יהודי", כביכול: יש בורשה רובע גרמני, רובע פולני ורובע יהודי. תוך ימים ספורים חויבו היהודים לעזוב את בתיהם שמחוץ לרובע היהודי ולהיכנס לתוך הרובע. בתחילה היה הגטו פתוח, התקיים קשר עם העולם החיצוני ואפשר היה לצאת לעבודה מחוץ לרובע היהודי. אך כעבור תקופה קצרה, ב- 16 בנובמבר, החלה בניית חומה בגובה 3 מטרים מסביב לרחובות הגטו. ללא הודעה מוקדמת, בודד ונחסם הרובע היהודי, וליד כל שער או יציאה הוצבו שוטרים גרמניים ופולנים. הגטו נותק ממקורות פרנסה, ממקום העבודה ומאפשרות השגת מצרכים. היודנראט  נאלץ לממן את בנית החומה והבנייה נכפתה על תושבי הגטו. החומה סגרה את כל המרווחים בין הבניינים. עליה, באורך כולל של כ-18 קילומטרים, הוצבו סלילי תיל דוקרני, במטרה להקשות על בריחה מתחומי הגטו.

יהודים בונים את חומת גטו ורשה, 1940

 במשך כל תקופת הבנייה לא היה ברור ליהודים מה מטרתה. את פליאתם תיאר ישראל גוטמן, (תולדות יהודי ורשה - מראשיתם ועד לימינו, עמוד 192), בציטוט מתוך זיכרונותיו של ד"ר מרדכי לנסקי, רופא יהודי בורשה:
"יהודים אימצו את מחשבתם להבין, לאיזו מטרה מקימים הנאצים את החומות. מהם היו סבורים, כי הגרמנים רוצים להבטיח לצבא מעבר חופשי דרך העיר, שעה שיהיה צורך בנסיגה וביציאה מפולניה. החומות תהווינה מכשול בשביל התושבים, והתנועה תהיה מוגבלת. החומות הן, אפוא, אמצעי יעיל לסכל מזימות התקפה על הגרמנים מצד הפולנים והיהודים. לפי דעת אחרים, בנין החומות הזקופות יקל על פעולות הבולשת הגרמנית במלחמתה נגד אנשי המחתרת הפולנית והיהודית, כי החומות תכבדנה על תנועתם של המהפכנים. רק מעט אנשים לא הסכימו להשערות אלה, והביעו את דעתם כי הגרמנים מקימים את החומות בשביל לסגור את היהודים בגטו".
יהודים בונים את חומת גטו ורשה, 1940
הגטו השתרע על 2.4 אחוזים בלבד משטח העיר, והמוני הפליטים שגורשו לוורשה מן העיירות והכפרים שסביבה הגדילו את מספרם של הכלואים ל-450,000 איש. הגטו תוכנן באופן שהחיים בו יהיו בלי אפשריים. הממונה על הפינוי במחוז ורשה סיכם את גודל הגטו ומרחב החיים בו ודיווח כי בגטו יש 27,000 דירות של 2.5 חדרים בממוצע. מכאן שבכל דירה יהיו 15.1 איש, או 6-7 אנשים בכל חדר.
בתוך הגטו נעו חייהם של ההמונים בין מאבק עיקש לקיום, לבין מוות מחולי ומרעב. הפעילות הכלכלית בגטו הייתה מועטה וברובה בלתי חוקית, בעיקר הברחת מזון לתוך הגטו. אולם חומות הגטו והבידוד לא שיתקו את העשייה התרבותית של יושביו, וחרף נסיבות הקיום הקשות לא חדלו אנשי הרוח מפעילותם. יתר על כן, הכיבוש הנאצי והגירוש לגטו דחפו יוצרים ואנשי רוח לתת ביטוי לשבר שפקד את עולמם. בגטו פעלו ספריות מחתרתיות וארכיון מחתרתי (ארכיון "עונג שבת") שייסד עמנואל רינגלבלום, תנועות הנוער חידשו את פעילותן וגם תזמורת סימפונית פעלה שם.
ביולי 1942 החלו הגירושים למחנה ההשמדה טרבלינקה. כשנתקבלו צווי הגירוש הראשונים סירב אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בוורשה, להכין את רשימות המיועדים לגירוש וב-23 ביולי 1942 הוא שלח יד בנפשו.

תוך חצי שנה מתחילת הגירושים ירד מספר יושבי הגטו (שכבר הצטמצם מאוד בשל התמותה הגבוהה) מ-350 אלף לכ-55 אלף. מרד גטו ורשה החל רק אז, ב- 18 בינואר 1943 והחזיק מעמד כארבעה שבועות עד לחיסולו הטוטאלי של הגטו. בארכיון יצחק בן-צבי (שהיה אז יושב ראש הוועד הנהלת הוועד הלאומי וראש המחלקה המדינית שלו) השמור בארכיון המדינה, שמורה טיוטת הודעה של הנהלת הוועד הלאומי לכנסת ישראל מפברואר 1943, בכתב ידה של רחל ינאית בן-צבי על השבתת השמחה בפורים לאות אבל על דיכוי מרד גטו ורשה. תוכן הכרוז שופך אור על מה שידעו מנהיגי היישוב על המתרחש באירופה ב- 1943: "הנהלת הוועד הלאומי מביאה לידי הציבור הרחב כי נתקבלו ידיעות מחרידות על הרג רב שערכו הנאצים בורשה. היהודים התגוננו על נפשם ובהתנגדותם בכוח הפילו 70 נאצים מהרוצחים, וכנקמה על כך הביאו הנאצים מכונות ירייה ועשו הרג ביהודים. אלפים של יהודים נשלחו בכוח לכוון בלתי ידוע. גם מרדום הגיעו ידיעות דומות על רצח המוני של יהודים. לשם הבעת כאב היישוב ותביעת עזרה מהירה מודיע הוועד הלאומי על ביטול חגיגות ושעשועים ולא ישמע קול שמחה בישובי ישראל בימי פורים אלה".
ב-8 במאי כינס הגנרל יורגן שטרופ, מפקד ה- S.S והמשטרה במחוז ורשה את כוחותיו לצפות בפיצוצו של בית הכנסת טלומצקה - בית הכנסת הגדול בורשה. בצעד סמלי זה בא הסוף למרד, ושטרופ דיווח למפקדו פרידריך וילהלם קריגר כי "גטו ורשה איננו עוד".

בארכיונו של בן-צבי נמצא גם נאומו ברדיו ב- 11 ביוני 1943, לאחר סיום המרד ועיקרו עצומה של היישוב היהודי בארץ ישראל אל ממשלות בנות הברית הקוראת להן להציל את שארית הפליטה של יהודי אירופה: "החישו את עזרתכם! הוציאו את שיירי עמנו מארצות הטורף הנאצי! הצילו את המעטים שעוד נשארו בחיים ועוד לא עבר המועד להצילם...אתן, אשר הזעקתן את עמיכן למלחמת גבורה באויבנו המרושע, אל נא תסגירו אליו באדישותכן או באזלת ידכן, את קורבנות רשעותו. אל תסתפקו עוד במחאות ובאיומים לעתיד...ופתחו את שערי ארץ ישראל בפני ניצולי בני ישראל...".

גטו ורשה ב- 1943

כיום, השריד היחיד לחומת הגטו נמצא בתוך חצר פנימית של בניין מגורים בוורשה. בחצר ניצבים שלושה חלקים מחומת הגטו - שניים מהם בני כ-10 מטרים והשלישי באורך של כ-17 מטרים.






אין תגובות: