יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

" בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו": 60 שנים לחתימת הסכם השילומים עם גרמניה


המצב הכלכלי הקשה במדינת ישראל בשנים שלאחר הקמתה, האבטלה הגבוהה, המחסור החמור במטבע זר, כישלונה של מדיניות הצנע לפתור את בעיות המחסור וסירובן של בעלות הברית לתווך ולחסוך למדינת ישראל פניה ישירה לגרמניה עודדו את ממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן ישיר עם ממשלת גרמניה המערבית על תשלום פיצויים.
בפגישה חשאית עם נציגי מדינת ישראל  הסכים קנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר לפצות את העם היהודי ולצאת בהכרזה שגרמניה נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים ( אם כי לא על פשעי העם הגרמני) כלפי העם היהודי. אדנאואר נתן הצהרה פומבית בעניין זה בספטמבר 1951 מעל במת הבונדסטאג. ההודעה אושרה פה אחד על ידי הבונדסטאג ואפשרה את פתיחתו של משא ומתן רשמי. בינואר 1952 נפתח בכנסת דיון באפשרות המשא ומתן עם גרמניה שעורר משבר קשה ופילוג עמוק בדעת הקהל הישראלית ובכנסת. מתנגדי ההסכם באו מכל קצווי הקשת הפוליטית. חברי מפ"ם גייסו את ותיקי הפרטיזנים ולוחמי הגטאות שהשוו בין התומכים במשא ומתן ליודנראט, מק"י הקומוניסטית התנגדה לכל התדיינות עם מדינות קפיטליסטיות ובגין, בראשות "חרות" חזר בו מפרישתו מן החיים הפוליטיים כדי לעמוד בראש המאבק ולטעון שלמדינת ישראל אין זכות לנהל מגעים בשמם של קורבנות השואה.

בפתיחת הדיון בכנסת בינואר 1952 הדגיש ראש הממשלה, דוד בן גוריון את החובה המוסרית למנוע מן הרוצח לרשת את קורבנו: "בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו". באותה ישיבה כינה שר החוץ, משה שרת את דברי בגין בהפגנה הסוערת בכיכר ציון שנערכה במקביל לדיון בכנסת, "עווית של גסיסה" של מפלגתו, "חרות". הוא גם הוקיע את צביעות חברי הכנסת שתמכו בפנייה למעצמות המערב והיו מוכנים לקבל את השילומים אילו אפשר היה להשיגם באמצעים אחרים, אך סלדו מן המגע הישיר עם גרמניה: יחידים ומפלגות מישראל מקיימים מגעים עם ממשלת גרמניה באמצעות ארגונים המטפלים בהשבת הרכוש היהודי במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית. אם כן, מדוע לא תדרוש ממשלת ישראל את הרכוש שאין לו בעלים ותשתמש בו לבניין הארץ? בסוף דבריו הדגיש שרת את פן הממלכתיות. השוללים את המשא ומתן פועלים כאילו לא קמה מדינת ישראל: "כל המושגים האלו של חרם עולם, שפירושו חוסר כל מגע, גם אם דבר זה גורם הפסדים עצומים, גם אם דבר זה מחבל בקיום המדינה ועתידה – שאולים מהוויה שחלפה ואיננה, שחלפה לבלי שוב" (דבריו של שרת בכנסת מובאים בספר משה שרת, ראש הממשלה השני, מבחר תעודות מפרקי חייו, בהוצאת ארכיון המדינה). לאחר הדיון נערכה הצבעה והתקבלה החלטה לייפות את כוחה של הממשלה לנהל משא ומתן. ההחלטה התקבלה ברוב של 61 חברי כנסת מול 50 מתנגדים ו-6 נמנעים.

במרס 1952 החל המשא ומתן בין הצדדים ולאחר 6 חודשי דיונים חתמו ממשלת ישראל והממשלה הפדראלית הגרמנית על ההסכם. אדנאואר חתם מן הצד הגרמני ומשה שרת מן הצד הישראלי. ההסכם נחתם למרות לחץ כבד של מדינות ערב על ממשלת גרמניה והבונדסטאג בשלבים האחרונים של המגעים ואדישות של רוב הציבור הגרמני. אולם היו בציבור הגרמני גם גורמים שראו בהסכם צעד חשוב לגרמניה. אדנאואר עצמו עמד על זכותו לחתום בידו על ההסכם. הוא הסכים שהטקס ייערך מחוץ לגרמניה, אך דרש השתתפות של חבר ממשלת ישראל. שרת היה המועמד הטבעי ביותר למלא משימה זו והיה נכון למלא אותה אך ספג ביקורת על נכונותו זו. ב- 1 בספטמבר כתב לו היועץ המשפטי של משרד החוץ, שבתאי רוזן שהוא מודאג מן הרעיון כי שר החוץ יחתום על הסכם השילומים בשמה של מדינת ישראל. לדעתו הדבר הוא למטה מכבודו של שר החוץ ועלול אף להטיל דופי במשה שרת האיש. גם מן הבחינה המעשית אין הוא רואה צורך בחתימה בדרג כה גבוה ודי בחתימתם של ראשי המשלחות. באיגרת תשובה לרוזן מ-2.9.1952 הסביר שרת את מניעיו להשתתף בטקס ואת נכונותו לייצג את מדינת ישראל על בסיס הנחתו שתביעת השילומים היא מוסרית "וממילא מוסריות כל המסקנות והתוצאות המשתלשלות ממנה, כי אז לא רק לי מותר לחתום אלא לחיים וייצמן בעצמו ובכבודו". באותה איגרת כתב שחרדתו של רוזן לשמו (של שרת) נוגעת לליבו אך "אם יצוא יצא פעם משפט ההיסטוריה לשבט על כל פרשת השילומים, הרי כבר נתפגלתי בה במידה כזו שאי-השתתפותי בטקס החתימה לא ימתיק בשום פנים את דיני. לעומת זה, אם תצדיק עליי ההיסטוריה את הדין, הרי חתימתי לא זו בלבד שלא תקלקל את השורה אלא תשתלב כחוליה בשלשלת ותשמש סיום הולם לפרשה אחידה ועקיבה".

לקראת צאתו ללוקסמבורג לחתימה על ההסכם, חיבר שר החוץ נאום לאותו מעמד. אולם אדנאואר סירב לאשר את הנאום בשל כמה ביטויים שנכללו בו באשר לאשמתו של העם הגרמני והקביעה של שרת שאין כפרה על פשעיו. שר החוץ לא היה נכון לקצץ את דבריו ועל כן הסכימו הצדדים כי טקס החתימה לא ילווה בנאומים כלל. ( טיוטת הנאום, טיוטה מוקדמת עם תיקונים בכתב ידו של שרת).

                                             התמונה מאוסף העמותה למורשת משה שרת

 

הסכם השילומים נחתם לבסוף ב- 10 בספטמבר 1952 ואושרר במרס 1953 בבונדסטאג. השילומים הביאו לידי הקלה רבה במצבה הכלכלי של מדינת ישראל ועזרו רבות בפיתוח התעשייה, הצי המסחרי, מערכת התחבורה ותשתית האנרגיה והמים. מתנגדי השילומים המשיכו להוקיע את ההסכם, אך רוב הציבור ראה בו הישג גדול. במאבק על קבלת השילומים פעלו שרת ובן-גוריון בתיאום מלא. עמדתם העקרונית הייתה דומה: תפקידה של מדינה ריבונית לשקול שיקולים מדיניים ולא מוסריים או רגשיים בלבד.

*

- תשובתו של משה שרת אל שבתאי רוזן מובאת גם בספר תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 7, 1952. בספר מבוא מפורט על פרשת הסכם השילומים.

- על הנאום שלא ננאם נכתב בהרחבה בספר פולמוס השילומים, משה שרת במערכות המשא-ומתן על הסכם השילומים מגרמניה, קובץ פרוטוקולים ומסמכים, 1950 - 1953, בעריכת יעקב שרת. בספר מובא גם פרוטוקול הדיון בכנסת על המשא ומתן עם מערב גרמניה.

- על הסכם השילומים גם בספרה של ננה שגיא: German reparations : A History of the Negotiations, Jerusalem, 1980
- הדף הראשון של הסכם השילומים ב"רשומות":

אין תגובות: