יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

40 שנה לאסון מינכן – השפעת האירועים על יחסי ישראל וגרמניה המערבית

לרגל מלאת 40 שנים לאסון מינכן, העלה ארכיון המדינה פרסום מיוחד ובו 45 תעודות שמציגות את פעולותיה של ממשלת ישראל במהלך הפרשה ובעיקר בימים שאחריה.
חלק ניכר מן התעודות עוסקות בדרך כזו או אחרת בהשפעת אירועי מינכן על יחסי ישראל – גרמניה המערבית. יחסים אלו נמצאו באותם הימים במגמה של התחזקות מתמשכת. מאז בחירתו של וילי  ברנדט, פעיל במחתרת האנטי נאצית בעברו, איש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית וידידם של רבים ממנהיגי מפלגת העבודה, לתפקיד הקנצלר של גרמניה המערבית באוקטובר 1969, פעלה ראש הממשלה גולדה מאיר לחיזוק הקשרים בין שתי המדינות.
היחסים עם גרמניה המערבית היו חשובים לישראל מכמה בחינות: לברנדט היו קשרים טובים עם מנהיגי ברית המועצות וישראל ניצלה זאת להעברת מסרים בעניין העלייה לישראל משם; גרמניה המערבית הייתה המעצמה הכלכלית החזקה באירופה וחשובה מאוד בכל הקשור ליחסיה של ישראל עם השוק האירופי המשותף. אולם מעבר לכל אלו, גולדה מאיר ביקשה לחזק את קשריה של ישראל עם הציר הסוציאל-דמוקרטי שכלל ראשי כמה מדינות מרכזיות במערב אירופה, ולהציב בראש הציר הזה את ברנדט. גולדה הייתה ספקנית לגבי יכולתן של המעצמות הגדולות להביא לפתרון הבעיות במזרח התיכון וביקשה להגביר את מעורבותם של ידידיה האירופים ובראשם ברנדט בתהליך המדיני באופן שיהיה נוח לישראל. בנוסף בקשה ישראל שהציר הזה ישמש טריז בפני נטיות של מדינות אירופאיות מסוימות להציע מתווה בלתי נוח לישראל לפתרון מדיני במזרח התיכון.  
לכל אורך שנת 1972 החליפו גולדה מאיר ווילי ברנדט מכתבים בעניינים מדיניים וגולדה אף הזמינה את ברנדט לביקור בישראל. ביוני נפגשו השניים במהלך כינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי בווינה. ב-4 בספטמבר, יום אחד בלבד לפני ההתקפה על הספורטאים הישראלים במינכן, שלחה גולדה מאיר מכתב אל ברנדט ובו הפצירה בו שלא לתת יד ליזמות מדיניות באירופה שיפגעו בסיכויי ההתקדמות המדינית שנוצרה, לדעתה, לאחר סילוק היועצים הצבאיים ממצרים ביולי 1972.  
לתוך המציאות הזו נפל אסון מינכן ונשאלת השאלה כיצד השפיעה אירוע טראומתי כזה על יחסי ישראל – גרמניה המערבית. התעודות שמובאות בפרסום מלמדות שביחסה של ממשלת ישראל והעומדת בראשה אל גרמניה המערבית בעקבות אירועי מינכן, ניתן לזהות שלושה שלבים עיקריים:
א.      מיד לאחר תום האירועים עשתה ממשלת ישראל כל מאמץ כדי שהפרשה לא תפגע ביחסי ישראל – גרמניה ולא תיצור הלכי רוח אנטי גרמניים בישראל ובעולם היהודי. מלבד הסיבות המתוארות לעיל, הרי שגרמניה המערבית עמדה בפני בחירות כלליות ולקובעי המדיניות בישראל לא היה עניין לפגוע בסיכוייו של ברנדט להיבחר מחדש. הממשלה הביעה בהחלטותיה ב-6 בספטמבר הערכה להחלטתם של שלטונות גרמניה המערבית שלא להיכנע לדרישות החוטפים ולהפעיל כוח כדי להביא לשחרורם של בני הערובה הישראלים.  אולם בכך לא היה די, וראש הממשלה ושר החוץ אבא אבן עשו מאמצים רבים שהאשמה לא תופנה כלפי גרמניה; על מסר ששלחה גולדה מאיר למזכ"ל ההסתדרות לקראת כינוס מועצת ההסתדרות ב-6 בספטמבר הוסיפה בכתב ידה בקשה ממנו 'שלא יופנה הזעם נגד גרמניה'. משרד החוץ הנחה במברק את נציגויות ישראל בעולם לפעול למניעת גל של התקפות נגד גרמניה באמצעי התקשורת ובקרב הקהילות היהודיות בשל כישלון חילוץ בני הערובה במינכן.
ב.       לאחר שובו של ראש המוסד צבי זמיר ממינכן ב-6 בספטמבר בערב והדיווח מלא האשמות כלפי שלטונות גרמניה על מבצע החילוץ הכושל שמסר לראש הממשלה ושריה, החל הטון להשתנות. למשמע הדיווח הקשה של זמיר הביעה גולדה מאיר מעין חרטה על השדר הידידותי ששלחה לקנצלר ברנדט קודם לכן, ועל השבחים שחלקה בהודעת הממשלה למאמצי הגרמנים. היא שלחה לברנדט שדר נוסף ובו מידע על מה ששמעה מזמיר ודרישה לחקור את האירועים בהקדם. יתר על כן, פרסום הדוח של זמיר ופרסום לאחר כמה ימים של הדוח של ועדת החקירה הגרמנית לאירועי מינכן, עורר גל של תגובות ותגובות נגד מצד גורמים גרמניים וישראליים שהיו מעורבים בפרשה. החל ויכוח שהלך והתעצם על ההבדלים בין שתי הגרסאות של תיאור האירועים שכלל חילופי האשמות. למרות חילופי האשמות עדיין נשמר טון זהיר וידידותי בקשרים בין מנהיגי ישראל וגרמניה המערבית.
ג.       השבר הגדול ביחסי שתי המדינות הגיע בסוף אוקטובר, לאחר שממשלת גרמניה נכנעה לדרישות של מחבלים שחטפו מטוס של לופטהאנזה בטיסה מביירות למינכן, ושחררה את שלושת המחבלים שנותרו בחיים לאחר ההתקפה במינכן.
האירוע חולל משבר קשה ביחסי שתי המדינות; שגריר ישראל בבון הוחזר לישראל ל"התייעצויות", הכנסת והממשלה יצאו בגינויים בלשון חריפה את מעשי ממשלת גרמניה. בקרב הציבור בארץ ובקרב נבחריו "הוסרו הפעם הכפפות" ונשמעו ביטויים קשים כלפי גרמניה המערבית שלא נמנעו מלהזכיר את עברה הנאצי.
אולם גם עתה, הקפידה ראש הממשלה מאיר להבהיר שישראל לא תעשה שום צעד שיפגע בצורה משמעותית ביחסיה עם גרמניה המערבית ובאינטרסים שלה. גישה דומה הפגינו ראשי גרמניה המערבית. בעקבות פעילות דיפלומטית נמרצת החלו היחסים בין שתי המדינות לחזור אט אט למסלולם. ביולי 1973 הגיעו לשיאם עם ביקורו של הקנצלר ברנדט בישראל.
שוב הוכח שביחסים הבינלאומיים גובר האינטרס על הרגש.     
  

אין תגובות: